אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)נחשפתי השבוע לסרטון שממש התחברתי לתוכן שלו. הרגשתי שהוא אמיתי ונכון, למדתי ממנו, ואולי זה ייתן נקודה למחשבה לעוד רבים, ולכן בחרתי לשתף את התוכן שלו כאן. את הסרטון יצר איתי תורג'מן. למי שלא מכיר איתי הוא שחקן ומנחה, נשוי ואב טרי, שלאחרונה מתעסק המון ברשת בנושא של זוגיות וחיפוש אהבה.
אז הסרטון עוסק בלמה בעצם אנחנו נמשכים למי שלא רוצה אותנו. מסתבר, שכנראה באופן לא מודע אנחנו נמשכים למי שנוגע לנו בפצע של הדחייה. עד כדי כך, שאנחנו קוראים לזה בטעות אהבה. אבל הסיפור האמיתי מתחיל בעצם בילדות שלנו – בילדה או בילד עם הדימוי העצמי הנמוך שהיינו, שבטוחים שהם לא מספיק טובים, לא מספיק יפים, לא מעניינים. שאף אחד לא אוהב אותם. ואז כשמגיע מישהו שנותן תוקף והוכחות לאמונות הפנימיות האלה שיש לנו מילדות – לשם אנחנו נמשכים. כאילו רק דרך זה שהוא ירצה אותנו, לא נרגיש את הפצע. לא, זו לא אהבה. זו חרדת נטישה.
כמה אנחנו מתעסקים בלהסתיר את הפצע הזה עד שאנחנו כמעט שוכחים בעצמנו שהוא קיים, שזה הסיפור האמיתי שלנו. אז למה אנחנו נמשכים לאנשים שנוגעים לנו בפצע? (וא-לוהים יודע כמה פעמים חיטטו לי בפצע הזה) כדי שנטפל בו ובילד הפנימי שבנו שכל כך מפחד מדחייה, כי רק אז נוכל באמת להיות חופשיים.
וכשמישהו לא ירצה אותנו, כשנפגוש דחייה בחוץ, זה ממש לא ימשוך אותנו. וכל מה שנחשוב זה שהוא טיפש, שהוא הפסיד שהוא לא מזהה כמה אני טובה ואיזה חיים מופלאים יכלו להיות לו איתי. כי הוא עדיין לא טיפל בפצע שלו. אז הוא חייב לכבוש אותי כדי להרגיש טוב עם עצמו, וברגע שהוא יכבוש אותי, אז הוא יזרוק ויחליף כי לכבוש אותי זו התרופה שלו. וברגע שכבש – התרופה פגת תוקף.
עזבו הכל, לכו לטפל בפצע שלכם. בסופו של דבר, רק את עצמנו אנחנו יכולים לשנות, וגם לילד או הילדה שהייתם מגיע להרגיש ראויים, אהובים ורצויים. כי לכולם מגיעה אהבה.
