עונג שבת?

כולם מדברים על כמה השבת היא מתנה. נכון, יש לנו 25 שעות של ניתוק ושקט ומנוחה. אבל יש שבתות שאני לבד בבית, ואז בערב שבת כשאני מדליקה נרות, עומדת רגע מול הלהבה, יש שקט בבית. יותר מדי שקט, שאני כבר לא בטוחה אם הוא מתנה או מבחן. יותר מדי מחשבות רצות בראש.

המרק מבעבע על הפלטה, מפיץ ריח של בית, גם כשאין ילדים לריב על הצלחות או בן זוג שישאל אם להגיש יין. הכיסאות ריקים חוץ מהכיסא שלי, אבל אני פורסת מפה לבנה, שמה צלחת אחת, סכו"ם אחד, כוס יין אחת. יש שבתות שאני אוהבת את זה, כי בכל זאת, כל אחד אוהב את הפינה והשקט שלו; ויש שבתות שהשולחן צועק עליי שאני לבד.

לחלקכם זה יישמע מוזר, אבל אני כבר לא עושה שבת בביצות עם חברות. לא כי אין – אלא כי לא תמיד יש בי את הרצון להתאמץ ונמאס. העייפות שלי לא פיזית, היא שייכת למקום אחר. לפעמים, דווקא כשאני לבד, בלי עיניים זרות, בלי שיחות נימוס, אני מרגישה הכי נוח.

אז אני לוקחת ספר, לפעמים סתם מתפללת לאט. יושבת עם תה, מרשה לעצמי לנוח. לא "מנוחה" של משפחות מרעישות או ילדים שמתרוצצים, אלא מנוחה שבאה עם שתיקה. והשתיקה הזו, לפעמים היא כבדה, כבדה מאוד.

בהתחלה פחדתי לעשות קידוש. לא כי לא ידעתי איך – אלא כי הרגשתי מוזר. חשבתי שזה שייך לגברים, לבתים עם ילדים, לשולחנות עם זמירות. חשבתי שאני רק "אורחת של החיים", עד שהחיים יחליטו לארח אותי באמת.

אבל באחת השבתות, אחרי עוד סעודה שאכלתי בגרון חצי חנוק, החלטתי שלא. שגם לי מגיע לקדש. אז מילאתי כוס יין – לא הכי מהודר, אבל שלי – ועמדתי ודקלמתי את "יום השישי". הקול שלי רעד קצת, אבל עמד, וכשסיימתי את הברכה ושתיתי מהיין, הרגשתי כמו ילדה שקיבלה בפעם הראשונה רשות לשחק במגרש של הגדולים.

יש שבתות שבהן אני מרגישה שאין צורך במניין או בזמירות משפחתיות. רק בלב שמוכן להיות כאן ועכשיו.