אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)הרבה רווקות ורווקים פוגשים את חנוכה בנקודה רגישה. חג של בית, של משפחה, של "נר איש וביתו", כמו שהרבה אוהבים להזכיר, כשאת עדיין מחפשת את ה”ביתו” הזה.
כמו בכל חג יהודי, איך לא, יש סגולות מפורסמות, כמו הסגולה להשאיר פתק בחנוכייה בתום החג ולבקש משאלה, שתתגשם עד הפעם הבאה שנוריד את החנוכייה מהמדף בשנה הבאה. את עוונותיי אני מזכירה פה היום. כן, גם אני ניסיתי את הסגולה הזו. אני קוראת לה סגולה שלא נענתה, כמו עוד הרבה כאלה שניסיתי כשהייתי יותר תמימה, כי גדלתי בבית שמאוד מאמין בכוח של סגולות. היום אני יותר מאמינה שאם יש כוח לסגולה, הוא שאת מראה להוא למעלה ולעצמך שהנה את רוצה ומשתדלת בשביל להצליח, אז לא תארגן לי איזו עזרה ממך? הרי הכל קטן עליך. ואם זה לא קורה, כנראה שלא תמיד זה הזמן והמקום הנכון כדי לתת לך מה שביקשת.
חנוכה הוא חג של אור שנולד מתוך חושך. היוונים לא ניסו להשמיד אותנו פיזית, אלא לערפל, לטשטש, לגרום לנו לשכוח מי אנחנו. והמאבק מולם לא התחיל בנס פך השמן, אלא בהחלטה: לא לוותר על הזהות, לא לכבות את האור הפנימי, גם כשהוא קטן מאוד.
וזה אולי רמז עדין גם לנו. אנחנו חיים בדור של שפע: שפע אפשרויות, שפע עצות, שפע דעות. לפעמים מרוב אור חיצוני, קשה לראות את האור שלנו. אנחנו עסוקים בלשפר קורות חיים לשידוכים, בללטש “איך אני נתפס/ת”, ושוכחים לשאול שאלה פשוטה יותר: מי אני באמת כשאני לבד מול החלון, והנר דולק? ואם יש מתנה בלהיות רווקה שהיא לא בת 20 זה שנגמרו ההצגות. את כבר לא מחפשת יותר להרשים, את פשוט את. כמו שאת כמו שבחרת להיות.
חנוכה מלמד אותנו שלא מדליקים נר גדול ביום הראשון. מתחילים באחד. לא דורשים שלמות, לא מחכים ל”כשאהיה מוכנ/ה באמת”. מדליקים עם מה שיש. ולדעתי, גם בזוגיות לא צריך להיות גרסה מושלמת. צריך להיות אמיתי. ואולי בסוף הסגולה העמוקה מכולן היא אמון. להאמין שהסיפור שלך לא התפספס.
בחנוכה הזה, כשאת מדליקה נרות, תבקשי זיווג, כן. אבל תבקשי גם עיניים לראות את הטוב שכבר קיים. לב שלא מתקשח. אומץ להישאר פתוחה. כי לפעמים, הזיווג מתחיל ברגע שבו את מפסיקה לחפש נס גדול ומסכימה להדליק נר קטן, ולהאמין שהוא מספיק כדי להתחיל.
