ארץ ארץ ארץ

יוסף פריאל- מרצה במכללת מורשת יעקב

בפרשתנו נחשפים אנו לרשימה ארוכה של קללות העלולות להתרגש עלינו. אולם לא הסתפקה התורה בכך, ובפרשת "כי תבוא" נקרא על מספר כפול של קללות (ארבעים ותשע קללות אלה מוכפלות והופכות לתשעים ושמונה ע"פ תנחומא ניצבים א), והשאלה היא מדוע נזקקה התורה להכפיל את מספר הקללות ולהחריפן ב"ברית ארץ מואב" שנכרתה ערב הכניסה לארץ, יתר על מה שנאמר ב"ברית חורב" (בדברים כח,סט נקראות כך הקללות שבפרשתינו) שנכרתה במעמד הר-סיני?
יש כמה הבדלים משמעותיים בין שתי הסדרות.
ראשית: היחס המספרי בין הברכות לקללות: בפרשתנו יש ארבעים ותשע קללות אך גם קרוב לעשרים ברכות, לעומת זאת ב"דברים" מספר הברכות לא עולה בצורה משמעותית למרות הכפלת מספר הקללות.
שנית: בפרשתנו ישנה תת-כותרת ופתיחה חדשה המתחילה במילה "ואם" לאחר כל סידרת פסוקים, כנראה שרוצה היא לומר שיש שלבים באיום, הקללות לא תגענה יחד אלא תמיד ישנה אפשרות לשנות ולעשות תשובה. ב"דברים", לעומת זאת, הכל נאמר ברצף האומר לכאורה שאין דרך לתקן ולשנות.
שלישית: הפנייה ב"דברים" הינה מגוף שלישי אל גוף שני: "ישלח ה' בך (דברים כח,כ) "יתן ה' את מטר ארצך" (כד) וכן הלאה….פניה כזו מבטאת ניכור רב. לעומת זאת בפרשתנו הפנייה היא מגוף ראשון לגוף שני: "ויספתי ליסרה אתכם" (כו,יח), "והלכתי אף אני עמכם" (כו,כד), כלומר: פנייה ישירה מה' המבטאת שעדיין יש קשר בין ה' לעמו למרות שמדובר בקללות. (ראה הסבר אחר לכך במגילה לא ע"ב).
רביעית: ב"דברים" הפנייה היא ישירה ותובענית ביחס לכל יחיד ויחיד: "ארור אתה"! (פס' טז,יט), אולם בפרשתנו הפניה היא אל הרבים: "ואם לא תשמעו לי"(כו,יד), "ואתכם אזרה" (כו,לג)…. שונה היא תחושת היחיד המואשם מתחושת האשם הנשמעת לרבים.
חמישית: ב"ויקרא" אין כלל את קללות ה"ארור" הפותחות את הסידרה ב"דברים".
ששית: בתום הקללות בפרשתינו יש הבטחה לשמירת הברית בין ה' לעמו למרות הכל "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם" (כו, מד-מה), אך בדברים אין שום הבטחה שכזו.
שביעית: נימוק הקללה המופיע תוך כדי הפרשה ב"דברים" הוא: "כי-לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו אשר צוך" (כח,מה), בפרשתנו הנימוק הוא: "יען וביען במשפטי מאסו ואת-חקתי געלה נפשם" (כו,מג).
מה בין מצוות למשפטים? מתוך הקשרי הדברים אפשר להסיק ש"משפטים" הם המצוות שבין אדם לחברו, שהרי רובה של פרשת משפטים עוסקת בהן. ה"מצוות" לעומתם מייצגות כנראה את הקשר שבין אדם למקום. כלומר: בברית חורב האזהרה הייתה על חטאים של האדם כלפי ה': אי קיום מצוותיו וחוקותיו (המנומקות ושאינן כאלה), אך בערבות מואב נזקקה התורה כבר להזהיר בנוסף גם על חטאים של אדם לחברו, ומהי הסיבה לתוספת זו?
כדי לענות גם על כך נשים לב לכך, שסיבה נוספת לקללות מסתתרת בכל אחת מן הפרשיות: ב"דברים": "תחת אשר לא-עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (כח,מז), ובפרשתנו: "אז תשבת הארץ והרצת את-שבתתיה כל-ימי השמה תשבת את אשר לא-שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה" (כו,לד-לה). כלומר בברית מואב מוזהר העם שיענש על כפיות טובה ובפרשתנו על אי שמירת חוקי השמיטה- חוקי הארץ.
כנראה שכאן נרמזת התשובה לשאלה בה פתחנו: ישנה ארץ וישנה ארץ אחרת. ב"דברים" מוזכרת ה"ארץ" במהלך הקללות תשע פעמים אך משמעות ה"ארץ" שם (מלבד בפס' נב) היא העולם- הארץ שברא הבורא. בפרשתנו, הבאה לאחר פרשת בהר העוסקת בשמיטת הארץ ובצדק החברתי הנדרש ביחס ליושבי הארץ, מופיעה הארץ אחד-עשר פעמים בקללות, אך יותר במשמעות של ארץ ישראל (רק בפס' לח, מא, מד, מה, ובאיזכור השני בפס' לד הכוונה לארצות אחרות) .
אמירה אירונית מתגלה כאן: יש ארץ של בחירה והיא קיימת ומלווה גם פרשה נוראה כפרשת הקללות, אך בשלב מסוים ה"ארץ" עליה מדברת התורה, היא כבר אינה ארץ ישראל וכך היא מתגלה בקללות ברית-מואב.
כנראה שהסיבה להבדל העצום בין הפרשיות קשורה בחטאי ישראל במדבר שהחמירו את אופן האזהרה שהזהירם ה', ומכאן חריפות הקללות ב"דברים". אמנם גם בברית חורב היו הקללות אזהרה חריפה אם נפר את הברית, אך עדיין במצב שהברית קיימת ועומדת, עם אפשרות תשובה מתוך כך שהאווירה בכללותה הייתה של יחסי אב לבן, כי ה"ארץ" -ארץ ישראל הייתה המטרה המשותפת של ה' ועמו לאחר מעמד סיני. אולם, חטאי המדבר ובעיקר מאיסת הארץ של המרגלים שינו לחלוטין את האווירה: העם נדד במדבר, חלקו הומת והאמון של ה' בעמו נחלש, לכן בערב הכניסה לארץ נכרתה שוב ברית, אך ברית האומרת שאם נפר אותה היא תלווה בריחוק מה' ובקללות קשות ורעות, שלצערנו הכרנו רבות לאורך ההיסטוריה.
תפילתנו היא שכשם שראינו את קללותיה, כן נזכה עוד לברכותיה ולשיריה כפי שהציגן שיקה פייקוב:
ארץ ארץ ארץ, ארץ התורה את מקור העם ושפת האמונה
ארץ ארץ ארץ, ארץ יקרה הן הבטחת שאין זו אגדה.