הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)אם בחוקותיי תלכו – שתהיו עמלים בתורה (רש"י בראש הפרשה). דבריו הנודעים של רש"י הזינו אין ספור דיונים בדבר מקורם הפרשני ומשמעותם, שהרי אין זה ברור כיצד הביטוי "תלכו" מתאר עמל בתורה, ואין זה ברור מה אילץ את רש"י לסטות מפשוטו של מקרא, ולהסיט אותו מדיון בקיום המצוות לדיון באורח לימוד תורה. הצד השווה שבין כל המתדיינים הוא ההכרה ביסוד הגדול שרש"י מלמדנו: עמל בתורה.
חשיבות העמל בתורה בנויה כמו כל בניין רוחני נדבכים נדבכים. ניתן לבאר את התשתית לעמל – ללא עמל אין האדם מפנה את כוחו ואת מרצו ללימוד תורה ולעיסוק בה, ובשל כך אן הוא זוכה לכל אותם השגים שניתן להשיג בלימוד תורה, שכן הוא מתרפה ומחפש את החיים הקלים. ברם, טענה זו נכונה לא רק לגבי לימוד תורה, והיא תקפה בשעה שאנו עוסקים בלימוד כלשהו. למעלה מכך עומדת ההתייחסות הנפשית – כלל יסוד בתלמוד תורה טמון בעובדה שאין מדובר בידע בלבד. תורה מהפכת את דמותו של האדם, והיא חייבת להילמד מעמדת יסוד ראויה. הגמרא מדברת בחריפות על אלה שאינם מברכים את ברכת התורה תחילה, שכן הברכה בתורה תחילה היא הקובעת את המשקל הגדול של התורה בעולמנו. אדם העמל בתורה מבטא את יחסו לתורה, שכן הוא משקיע את כל מהותו בלימוד התורה. אדם הלומד ברפרוף מעל ולא עמל אינו מביא לידי ביטוי את היחס המיוחד לתורה, ובשל כך אין הוא זוכה לכל הברכות.
מעבר לכך, עמל בתורה מכניס לעולם הלימוד צדדים אחרים בנשמתו של אדם. אין הלימוד נעשה בצדדים הרציונליים בלבד, ולא רק אנליזה והסינתזה האינטלקטואליים שותפים בלימוד. לתורה יש מנגינה מיוחדת, וכעין רוח קודש המנשבת בין שורותיה, והלומד בעמל משתף בלימוד גם את כוח רצונו, וגם יסודות אחרים בנשמתו, ואלה קולטים אף הם את הדברים הנלמדים, ומשתתפים בתהליך ההבנה האינטואיטיבי. אין אנו מוצאים גדולי ישראל שהיו גדולים בתורה ובלימוד ולא עמלו בתורה. לא יגעת ומצאת – אל תאמן. מורנו הראי"ה כותב בתחילת דברי ההספד לחותנו האדר"ת זצ"ל, כי גם הגאונות אינה תוצאה של כישרון בלבד, ואין הגאונות מתמצית בלי עמל גדול וכבד. על דרך הדרוש נשאלה שאלה מפני מה אין קמים בפני כל אישה הרה (הכוונה היא לקימה של כבוד, שהרי קימה כדי להקל עליה ולאפשר לה לשבת מובנת מאליה) שהרי מלאך נמצא בביטנה ומלמד את עוברה התורה כולה, ואין לך תלמיד חכם גדול מזה? תשובה שהשיבו מתמצתת את האמור לעיל: אמנם זהו התלמיד החכם הגדול ביותר היודע את התורה כולה, אולם ידיעתו הושגה ללא עמל, ואין קמים בפני מי שתורתו נלמדה ללא עמל !
שתי משמעויות יסודיות יש לדברים כלפי לומדי התורה. ראשונה בהן עוסקת בהתנהגות הלומדים: עמל בתורה משמעו התמכרות ותלמוד, הימנעות מיציאה מבית המדרש, הימנעות משיחת חולין, איסור הכנסת סלולאריים לבית המדרש, העדפת לימוד בעיון על פני רפרוף בקיאותי בדרך של "כבולעו כך פולטו", מאמץ מתמיד לעמוד על טיב הקושיה ונקודות ההנחה ששינה התרצן, ועוד עניינים רבים המעצבים לימוד בעמל מתמיד וללא הפסקה.
שניה בהן עוסקת במוסדות החינוך. יש הסוברים כי ההתקרבות לתורה וללימודה תבוא על ידי הורדת הרמה, לימוד נושאים אקטואליים בלבד, מעבר אינטנסיבי לאמצעי המחשה ומחשוב, "פטנטים" שונים הבאים להחליף את מאמץ החזרה והזיכרון בשיטה קלה ועוד הנחות מעין אלה. שימוש בכלים אלה מעבר למידה המעוטה הנדרשת, מבוסס על הנחה שגויה – הקלות אינה מחבבת, ורדידות אינה מגדלת קשר לתורה. חשיבות אמצעי ההוראה והקלת הלימוד אינה מוטלת בספק, אך הסנוור הנגרם בעטיין והניסיון לתלות בהם את יסוד המשבר ואת המנגנון לפיתרון הוא מסוכן ללימוד. חובה קדושה עלינו לעמוד כצוק איתן מול הקלות הבלתי נסבלת של השגת מידע במקצועות אחרים, ולזכור ולהזכיר לנו כי ההליכה בחוקות ד' בדרך של תלמוד תורה מחייבת נכונות פנימית לעמל התורה, ו"תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי".
(בחוקותי תשס"ה)
