הצדעה למבוגרים בתקופת הקורונה

אחד הפסוקים שיודעים אנו לשנן מטל שחר ילדותנו – 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן – וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה" (ויקרא יט,לב). המחנכים הצליחו להטמיע בנו את החובה לקום ולפנות מקום לזקן בשעה שעולה לאוטובוס או לעזור לו בנשיאת דברים כבדים, וכל זאת מפאת חולשת גופו. על אף שהתביעות הללו נכונות, לא מספיק הוטמעה בשגרת חיינו הקימה לכבודו של זקן. חז"ל נחלקו האם זקן פירושו איש זקן בשנים או שהכוונה לאדם שקנה חכמה, גם אם הוא צעיר (קדושין לב ע"ב). להלכה, שתי הפרשנויות נכונות. ואכן, יש לעמוד בפני הזקן כביטוי של כבוד לגילו המתקדם, ובלשונו של ספר החינוך (מצוה רנז):
"משרשי המצווה, לפי שעיקר היות האדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה, ומתוך כך יתעוררו האחרים עליה. ומזה השורש פירש איסי בן יהודה בגמרא בקידושין [שם] שאפילו זקן אשמאי, כלומר שאינו חכם, הוא בכלל המצווה, שראוי לכבדו מפני שברוב שניו ראה והכיר קצת במעשי השם ונפלאותיו, ומתוך כך ראוי לכבוד."
אדם זקן רכש ניסיון רב במהלך חייו, ולכן ראוי לכבדו. התורה אינה כותבת את גילו של הזקן. האם מדובר, שהגיע לגיל שמונים כפי הנאמר על ברזילי: 'וּבַרְזִלַּי זָקֵן מְאֹד בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה…ֹ'. (שמואל ב,יט,לג), או כשמואל והוא רק בן 52 כשהוא אומר לישראל: 'וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי …'. להלכה נפסק שזקן הוא מי שהגיע לגיל שבעים שנה: 'וכן מצוה לקום מפני שיבה, דהיינו בן שבעים שנה, אפילו הוא עם הארץ' (שו"ע יורה דעה רמד,א). אם כן, שתי משימות מוטלות עלינו. גם לעזור פיזית לזקן שתשש כוחו וגם לעמוד לכבוד אדם מבוגר בעת שחולף לידינו. בעידן המודרני, בו טכנולוגיות מתחדשות כהרף עין וקצב העברת המידע כל כך מהיר, העולם שייך לצעירים. ילד קטן יודע לתפעל מערכות מחשוב ובקי בעולם הטכנולוגי טוב יותר מסבו הקשיש. חברות רבות יעדיפו עובדים צעירים הבקיאים במערכות החדישות על פני עובדים מנוסים אך מיושנים, ובחור צעיר לימים יוכל בלחיצת מקלדת להשיג מידע רב יותר על נושא מסוים מכל מה שמוריו בביה"ס ובאוניברסיטה למדו במהלך שנותיהם הרבות בלימודים. דווקא כיום יש להעצים את המודעות לכוונת התורה בקימה לכבודו של המבוגר.
התורה מבקשת לשלול את העמדה שהצעיר הוא החזק והעליון, וככזה עליו לרחם על הזקן החלש. כוונת התורה היא הפוכה, עלינו לכבד את הזקן כי הוא העליון בפירמידה האנושית. אין זה משנה אם חלש הוא או אם עדיין כוחו במתניו, עלינו להכיר במעלתו ובערכו. כי לאותו זקן יש דבר שאין לאף צעיר, מוצלח ככל שיהיה. לזקן יש חכמה, שרכש בעמל חייו. התורה מבקשת לכונן אפוא סדר תרבותי אחר ממה שאנו רגילים אליו. תרבות בה הגיבורים הם המבוגרים והזקנים, אותם אנשים המשולים ליין שככל שמתיישנים הם משתבחים. נראה שכשם שתלמידנו ותלמידותינו מתחנכים לקימה לכבוד תלמיד חכם (או תלמידת חכמים) גם אם הוא צעיר בגילו, כך צריך לחנך כבר מגיל צעיר לקום מפאת הכבוד מפני אדם מבוגר (כולל כמובן אשה מבוגרת). שינוי זה יגרום שנכדים יתייעצו יותר עם סבא וסבתא מבוגרים, וילדי הקהילה ישוחחו יותר עם אלו שיצאו לגמלאות על מנת לקבל מהם עצה טובה מניסיונם. נגיף הקרונה פגע באנושות הן בהקשר הבריאותי והן בהקשר הכלכלי. אולם אין ספק שהמבוגרים באוכלוסייה הם המוחלשים ביותר. הם החשופים ביותר לסכנת חיים. זקנים רבים נמצאים בבידוד, מתמודדים יומיום עם שעמום גובר ותחושה של חוסר תכלית, הם עלולים לפתח סימפטומים של דיכאון שעלולים גם לפגוע בבריאות הפיזית. דווקא תקופה זו יכולה להיות הזדמנות טובה למציאת דרכים יצירתיות לתמיכה במבוגרים. למשל, לנסות ולספק להם תקשורת מודרנית, ללמד אותם את רזי הטכנולוגיה על מנת שיוכלו להיות מחוברים יותר לסביבה. ניתן להפתיע אותם ולדרוש בשלומם, בכפוף להוראות. התורה מצוה אותנו: "והדרת פני זקן", והפרשנות לתקופתנו, שמטרת הקימה לזקן היא לזכור בכל עת שהוא חלק מהחברה. קל וחומר בתקופה זו שהבידוד יוצר קושי גדול לאותה אוכלוסייה. בימים אלו נצדיע לאותם מבוגרים ונאחל לכולם בריאות טובה. שתזכו במהרה לפגוש את כל המשפחה הרחבה.
(אחרי מות קדושים תשפ)