אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)מי שחווה התקפי חרדה, יודע שהדבר הראשון שאסור לעשות בזמן התקף זה לנסות להתנגד לו. חייבים לתת לו להיות ולשנן לעצמנו שעוד כמה דקות זה יחלוף. הבעיה היא שהעיקרון הזה מנוגד לכל מה שגדלנו עליו אי פעם. תמיד נמנענו מכאב, פיזי או רגשי. לקחנו משככים או רסקיו, אולי אפילו כדורי הרגעה במקרים יותר קיצוניים, ועשינו הכל כדי לא להרגיש כאב. נלחמנו. נמנענו.
בשבת, כשכרגיל היה לי המון זמן מיותר (כי הרי אם אפשר להתעלל בבני אנוש ולתת להם שבתות קיץ, למה לא בעצם?), הבנתי פתאום משהו שתמיד הכאיב לי. אני תמיד לוקחת ללב כשקוראים לי ממורמרת ובכיינית, ואף פעם לא התעכבתי להבין למה כל כך חשוב לאנשים להטיח בי את זה ולא לנסות להבין אותי. ופתאום קלטתי, הרי כמו שכתבתי קודם – כל החיים שלנו לימדו אותנו להימנע מכאב. המון פעמים אני משקפת את הכאב שלי כי זה עוזר לי להתמודד, אני לומדת לשהות בו, לא לפחד ממנו ולדעת שאם אעבוד איתו יד ביד ואלמד אותו – רק אז אני אוכל להתגבר ולהמשיך הלאה. הבנתי גם שכל התקופה הזו, גם אם היא מתמשכת, היא בעצם גל ענק שאני צריכה לזרום איתו ולא לנסות להילחם בו. לעשות הכל ממקום רגוע ולא ממקום של לחץ. גם אם הסביבה כל הזמן שואלת שאלות, גם אם מגיחים לחייך כל מיני צפרדעים וקרפדות ארסיות וערסיות.
לאנשים שקוראים ונמנעים מכאב, זה מפריע בעין לראות מישהי שלא מתביישת לשקף כאב ולהודות שלפעמים קשה לה. אז הם כועסים עליה וקוראים לה ממורמרת ובכיינית, כשכל מה שהיא עושה זה לנסות לזרום עם הגל ולא להתנגד לו, כי רק ככה היא יכולה לעבור אותו בחיים. לפעמים אני לא בטוחה מי יותר גרוע – אלה שיורדים עליי מאחורי הגב או אינספור ה"מאמנות לזוגיות" שהתחתנו בגיל יומיים ומנסות להציע לי חברות בפייסבוק כדי לנסות לתקן אותי. כן, ברור שאני לא מושלמת, אבל הנה אני מודיעה חגיגית שאם אי פעם אני ארצה ללמוד ממישהו על איך להתנהל במערכות יחסים עם גברים – זה מגבר.
ואיך אומרים אצלנו? שנזכה.
