קושי לבטא בשפתיים

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה קולית. דיבור נוצר מהרכבת מילים לפי כללי תחביר קבועים. דיבור מאפשר תקשורת עם הסביבה. הדיבור הוא הצורה הבסיסית של מרבית השפות האנושיות.

הפרשה נפתחת בחובה לקיים נדר או שבועה, ובזכותם של אב לבטל נדר של בתו ושל בעל לבטל נדר של אשתו. "כִי יִדֹר נֶדֶר לַָד' אוֹ הִשָבַע שְבֻעָה לֶאְסֹר אִסָר עַל נַפְשוֹ לא יַחֵּל דְבָרוֹ כְכָל הַיֹצֵּא מִפִיו יַעֲשֶׁה" (במדבר ל', ב'). אדם יכול אפוא לחולל איסור או הקדש ע"י ביטוי בשפתיים.

בתיאור בריאת האדם אנו למדים על חשיבות הדיבור. אונקלוס תרגם את הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית, ב' ז'), "והוות באדם לרוח ממללא"', הדיבור, 'רוח' זו, היא המבדילה את האדם מן החיה, היא המייחדת את האדם. רש"י התקשה: והלוא גם בעלי החיים 'מדברים' עם קולות מגרונם, ואם כן מהו ההבדל העקרוני? לכך הוסיף: "…אך זו של אדם חיה שבכולן שניתוסף בו דעה ודיבור". כלומר מעלתו של האדם היא שדיבורו נובע מחכמה – מדעת.

המקומות בהם נדרש דיבור הם מקומות בהם אני מנסה להחל מציאות מסוימת. לדוגמה: אדם שנודר נדר או נשבע – לא מספיק שאנחנו יודעים שרצונו לנדור או להישבע, אלא אנו זקוקים שיוציא את מילות הנדר מפיו. דבר זה נדרש בתלמוד מהפסוק "לבטא בשפתיים", "ולכל אשר יבטא בשפתיו", בלא ביטוי לא הוי שבועה. יש שטענו שכתיבה (ולאו דווקא דיבור) בשבועות ובנדרים גם כן מועילה (שו"ת חתם סופר יו"ד, ר"כ, ורכ"ז).

במשנה מובאים עוד דברים הצריכים ביטוי שפתיים: ״אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה ווידוי מעשר קריאת שמע ותפילה וברכת המזון…" (סוטה ל"ב). התורה מצווה על כל יהודי לקרוא את קריאת שמע בבוקר ובערב. המצווה היא לומר את המילים, ולכן דרושה שפה. פה לא די לגלות דעתי, אלא התורה דורשת לומר את הטקסט.

חוסר מוחלט של יכולת הדיבור הוא אילמות. חירש מלידה לא ילמד לדבר, מכיוון שחלק חיוני בלימוד הדיבור הוא חיקוי של הסובבים – אותם החירש אינו שומע. באופן כללי, התייחסו חז"ל לאילם כבן דעת, בשונה מהחירש-אילם שאינו בן דעת. "חרש וחרשת האמורים בכל מקום הן האילמים שאין שומעין ואין מדברים, אבל מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא ככל אדם…" (רמב"ם, אישות פ"ב הכ"ו).

מקרים נוספים החייבים אמירה בפה: חליצה – "אינם חולצין, ואם חלצה חליצתם פסולה, כי עליו לומר 'לא חפצתי לקחתה', ועליה לומר 'מאן יבמי'" (רמב"ם יבום וחליצה פ"ד); בבן סורר ומורה, אם האב או האם אילמים הם אינם יכולים לומר "בננו זה" וגו' (סנהדרין ע"א, רמב"ם, סוף הל' ממרים); דין סוטה אינו נוהג באילמת, שכתוב: "ואמרה האשה אמן אמן" (רמב"ם, סוטה פ"ב); בעדות – אילם פסול לעדות, שכתוב "אם לא יגיד" וגו', אבל הוא כשר לעדות אישה, שיכול להעיד ע"י כתיבה, משום שהקלו בעגונה (רמב"ם עדות פ"ט, אבה"ע חו"מ, ל"ה).

לפי חז"ל, בדרך כלל נובעת האילמות מהפרעה ישירה באיברי הדיבור או מפגיעה במרכז הדיבור המוחי בחלקו ההבעתי ולא ההבנתי, או שהפגיעה היא באיברי הדיבור עצמם, או אילמים באופן משני לירידה בשמיעה ללא חירשות מלאה. "אילם ואילמת בני דעה נינהו, ופומייהו הוא דכאיב להו" (אילם ואילמת דעתם שלימה, ופיהם הוא שכואב להם) (יבמות ק"ד ע"ב).

חז"ל ידעו כי קיימת גם אילמות הנובעת מהפרעה נרחבת יותר בהבנת השפה או מפגיעה מוחית והתנהגותית אחרת, ועל כן יכול להיות חיסרון בדעת. ידיעה זו הביאה לצורך לקיים בדיקה שתברר את מידת צלילותו של האילם, ואת סיבת האילמות ומקורה. בדיקה זו נעשית באמצעות סדרת שאלות שהתשובה עליהן היא הן או לאו: "מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלשה פעמים בסירוגין אם אמר על לאו לאו ועל הין הין הרי אלו יכתבו ויתנו, וצריכין לבדקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו, וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו, שאין דין מי שנשתתק כדין החרש" (רמב"ם, גירושין פ"ב, ט"ז).

בדיקה בסירוגין הכוונה ששואלים אותו שתי שאלות שהתשובה עליהן לאו ושאלה אחת שהתשובה עליה הן, ולהפך. אף שקיימת אילמות מלידה ואילמות מאוחרת, הכריעה ההלכה שהבירור ייעשה בשני המקרים, ובעצם כל אילם צריך בדיקה, כדי להבדיל בין סיבה לאילמות גרידא, לבין סיבה לאילמות עם פגיעה שכלית. "אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק, מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות בכל, בין במטלטלין בין בקרקע, והוא שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו" (רמב"ם מכירה, כ"ט ה"ג).