קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)הייתי כבר גבר בעמיו, בן 42, יועץ מס עצמאי כבר למעלה מ-15 שנה, כאשר התפרצה לחיי גזרת ההתנתקות. כמו היום, גרתי במעלות על גבול הצפון, רחוק מאוד מגוש קטיף ומההחלטות המתקבלות במרכז. גבר טיפוסי, בעל משפחה, שמנסה להתפרנס בכבוד.
תחילה, לא הבנתי בכלל על מה ולמה התנתקות חד-צדדית. מה זה נותן? למי זה נותן משהו? האמת, שעד היום לא ברור לי כיצד העם נגרר אחרי שטות זאת, כיצד התקשורת ליבתה את הדמוניזציה שעשו למתנחלים. והציבור קנה את זה שאם רק נתנתק מעזה – נאמר לצרותינו די, והכל יבוא על מקומו בשלום.
אני משוחח רבות עם חבריי, מכריי, ותופס תמונה מאוד מצערת: רוב הציבור לא שם. גוש קטיף לא מעניין אותו. בעיות של פרנסה מעסיקות אותו.
חודשיים לפני, אני וכל משפחתי מתארחים בנווה דקלים בגוש קטיף – שבת בר מצווה של דוד, בנו של אחי חנניה. לא בפעם הראשונה אני נפעם מהמקום הזה, שהמתיישבים האמיצים נאחזו בו ובנו אותו בעשר אצבעותיהם: מהים התכול הפרוס למרגלותינו, מהחול הזהוב תחת רגלינו, מהחממות הירוקות, מהמדשאות. פלא בתוך שממה. ואני לא מבין כיצד הכורת גזר גזרה כה איומה – לגרש, להרוס הכל.
אחי ותושבי הגוש כלל לא העלו בדעתם שזה יקרה. "היה לא תהיה" – חדורי אמונה, המשיכו לבנות ולנטוע. חזרתי משם, מאותה שבת, עם תחושה איומה שהם לא מבינים שהעם לא איתם. אז התחילו ההפגנות ושרשרת הידיים, ועוד פעולות – אבל העם לא התחבר.
ואז, חודש לפני הגירוש, הגיע הרעיון: צעדת המונים לתוך הגוש. התכנסות בקברו של הבבא סאלי, צעידה ולינה בכפר מימון, ומשם צעידה המונית לתוך הגוש. ההנחה הייתה שממשלת ישראל לא תוכל לגרש מסות של אנשים. הרעיון הזה קנה אחיזה במוחי. אולי בדרך זאת נצליח לעצור את הסחף של הטמטום. וכך, אני מוצא את עצמי, בבוקרו של אותו יום, עולה על אוטובוס שיעדו כפר מימון – גבר בעמיו מהצפון, בדרכו להתחבר לעוד אלפי אנשים, במטרה לעצור את הגירוש.
אם יש סימנים המעידים על עוצמות שהשלטון הפעיל כדי ליישם את תוכניתו, הם מתבטאים בכך שנהג האוטובוס נעצר במעלות ורישיונו נלקח לתחנת המשטרה – רק בשל העובדה שהוא מתכוונן להגיע ליישוב בתוך מדינת ישראל. זכויות יסוד, כמו חופש התנועה, נרמסות ביד גסה. ואני מבין שהדרך לא תהיה קלה.
בדרך לא דרך, אני איכשהו מצליח להגיע בצוהרי היום לכביש המחבר בין נתיבות וכפר מימון, ומצטרף לנחשול האדם שנע למערב. כמה דקות אחרי שהתכנסנו בכפר מימון, אני מבין שכוחות משטרה וצבא מכתרים את הכפר מכל צד. אין יוצא ואין בא. כלוא בתוך ארצי ומולדתי.
במקום מארגנים שיעורים, הרצאות, וקבוצות-קבוצות של אנשים מחלקים שונים של הציונות הדתית וגם של חב"ד. השלטים הכתומים, הסרטים הכתומים מכל פינה ומכל עבר. אני עובר בין האנשים, שומע כמה הרצאות, כמה שיחות. רואה אנשים מתארגנים לשינה בשקי שינה ובאוהלים שהביאו איתם. ופוגש, להפתעתי, את בתי הבכורה מור וחתני לעתיד, אלי, באחד משיטוטיי.
המוני אנשים בכל מקום: במדשאות הציבוריות, ואף בחצרות הבתים של תושבי הכפר. ליבי-ליבי עם תושבי הכפר השלו הזה, שבין לילה נהפכו בעל כורחם למארחי עיר אהלים. רובם פתחו את דלתות ביתם ואפשרו להמון להיכנס לשירותים הפרטיים ואף להתקלח.
אני עושה עוד סיבוב, מנסה לקלוט את הלך הרוח. השאלה מנסרת באוויר: להתעמת או לא להתעמת עם כוחות הביטחון? אלה טוענים בכה, ואלה טוענים בכה. אומרים שבאור יום האמת נהירה יותר. אני מתארגן לשינה. לא מצליח להירדם. אני מבין שמועצת יש"ע מנסה להגיע להסכם עם כוחות הביטחון. ויש את המיליטנטיים שמנסים לפרוץ בכוח, ונבלמים על ידי חבריהם.
אור היום מגיע, והאמת לא נראית נהירה יותר. המחלוקות גוברות, ויש ריבוי דעות כמספר הקבוצות השונות המרכיבות את הפסיפס האנושי הזה. המקום מתחיל להיראות כמו מחנה פליטים. לכלוך מכל עבר. אני מפלס את דרכי למקומות שבהם מתקבלות ההחלטות, רואה את ההנהגה, רואה את ההתלבטות. אחים אנחנו – ומתחיל לכעוס. לא בשביל זה גררתם אותי מהצפון לכאן. לא בשביל עוד הפגנה. מתחילים לצעוד לאורך הגדרות, ומנגד, מעבר לגדר, כוחות הביטחון צועדים מולנו.
אין לזה תכלית. לא המתנתי יותר. פניתי לצד הנגדי והחלטתי לצאת החוצה. אבל אני כלוא. החיילים לא מאפשרים מעבר. אני עובר עוד מקטע ועוד מקטע, משתחל בין שני מתרסים, משכנע את מפקד החיילים שאני בדרכי הביתה צפונה. אני לבד, אין איתי אנשים. התייאשתי ממועצת יש"ע – הם סתם יבזבזו את זמנם וכוחם של האנשים לריק. אני מוצא את עצמי על הכביש לכיוון נתיבות עייף, מותש ובעיקר מאוכזב.
בדרכי חזרה, אני מבין את הנורא מכל: הגירוש מגוש קטיף היה יהיה.
