זכויות הפרט – ומה עם הרוב?

יש למצוא דרך אופטימלית ולא מקסימלית, שתאפשר להביא לידי ביטוי את מרב ההיענות לצדדים כולם

בשם זכויות הפרט של בנות צלפחד התגלה ריבונו של עולם ולימד את דיני הירושה העיקריים. הן שאלו בפרשה הקודמת שאלה הנוגעת למשפחתם, ושהיא תוצאה של דיני ירושה שלא הובהרו עד תום: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן, תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ". אביהם המנוח זכאי, לטענתן, לכך שלא ייגרע שמו מנחלתו, והעובדה שאין לו בן אינה סיבה מוצדקת לפגיעה זו. ואכן, ריבונו של עולם לימד בתורתו כי לא זו בלבד שבנות צלפחד צודקות – "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן", אלא שמדובר בתקדים שיהפוך לחלק מדיני הירושה: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ". פרשה זו נידונה במקומות רבים, ובניסיון להבין את מה שהתחולל בה, ואת היחס בין טענות בנות צלפחד למה שנראה כשינוי החקיקה הא-לוהית על ידי ריבונו של עולם עצמו.

תשומת הלב המוצדקת שניתנה להופעה הזו מתעלמת פעמים רבות ממה שאנו למדים בפרשה שלנו. שכן, כפי שגם קורה בזמננו, פעמים ששמירה על זכויות הפרט, שהיא ראויה וצודקת בפני עצמה, מביאה לפגיעה חמורה בזכויות הלאום, השבט או המשפחה. ממש מופלא לקרוא את טענות שבט מנשה: "… וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים, וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ, וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם, וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ". פעמים שצדק שנעשה עם האחד מביא לעוול כלפי הקבוצה, ובמקרה שלנו: ירושת נשים בימי המקרא, עלולה להביא למעבר נחלה משבט לשבט, ועל ידי כך גם פגיעה בזכויות נחלת השבט עצמו (כמו שבט מנשה), ואולי אף להתמוטטות הנחלה השבטית כולה, שהלוא לא רק בנות שבט מנשה יורשות, כי אם בנות השבטים כולם.

והתורה מלמדת אותנו כי אין היא חוזרת בה מירושת הבנות, אך גם אינה מתעלמת מנחלת השבטים. והדרך היא להגביל במידה את זכויותיהן: "…זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר: לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בעולם מוגבל, בו זכותו של אחד מביאה לעתים בפגיעה באחר, אין לנו ברירה אלא לאזן את המשאבים, ולמצוא דרך אופטימלית ולא מקסימלית, שתאפשר להביא לידי ביטוי את מרב ההיענות לצדדים כולם.

זהו שיעור מופלא, שכמה אנו זקוקים לו בימים אלה. ב"ה, התקדמנו רבות בהפסקת רמיסת הפרט ובדאגה משמעותית לזכויותיו, וזו הליכה בדרכי נביאי ישראל, שעסקו רבות בסוגיה זו. אך לעולם עלינו לזכור כי גם לציבור יש זכויות, ובמקום בו יש התנגשות בין הדברים, יש צורך למצוא דרך שתהא בה היענות לזכויות כולן, גם אם לא מלאה, בין של היחיד ובין של הציבור.

(מטות מסעי תשפ"ג)