חיבתן של ישראל

הרב אלעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולון

רש"י, בפירושו לתורה, פותח כל חומש בהזכרת חיבתן של ישראל. יש בכך קודם כל אמירה רבת משמעות כלפי התורה וכלפי ישראל: התורה פותחת שוב ושוב בחיבתן של ישראל, כיוון שכל התורה כולה לא ניתנה אלא בשביל ישראל, כדי שיגלו ישראל על ידה את סגולתם ומעלתם העליונה. ישראל הם שיר אל, "אתם עדי ואני אל נאום ה'".
חומש במדבר הוא חומש הפקודים, ועל כן מתבקש הדבר שרש"י יזכיר כאן את חיבתן של ישראל בהקשר זה:
"מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם: באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאן".
אלא שעדיין יש צורך להבין במה בדיוק מבטא המפקד את חיבתן של ישראל. אנו מדמיינים לעצמנו עשיר חמדן שחוזר וסופר את ממונו בכל שעה ונהנה לראות כמה מטבעות רבים יש לו; אך האם לכך התכוון רש"י? וכי הקב"ה מונה את ישראל 'להנאתו'?
ומה פירוש 'לידע מנין הנותרים'? וכי הקב"ה צריך לספור את עם ישראל כדי לדעת את מניינם? ועוד, אנו רואים שלא ממש בכל שעה ושעה מונה הקב"ה את עם ישראל, אלא רק בהזדמנויות מיוחדות, כגון כשיצאו ממצרים, כשנפלו בעגל, כשהשרה שכינתו עליהם. אם כן, לא מדובר כאן סתם בתאווה לחזור ולספור – אנו מבינים שיש משמעות לכל מניין ומניין.
מהי, אם כן, מטרתו של המניין?
הרשב"ם כדרכו מבאר בפשטות שיש כאן מפקד של אנשי הצבא, לקראת המלחמה על ארץ ישראל, אך הסבר זה אינו מבאר את 'חיבתם של ישראל' הטמונה כאן. ונראה לתת טעם לדבר על פי דברי הרמב"ן (במדבר א, מ"ה):
"כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה', והוא נודע אליהם בשמו – יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם. וכן לכולם זכות במספר שיימנו לפני משה ואהרן, כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים".
הזכות שיש לבני ישראל במניין היא כפולה: ראשית, המפגש עם משה ואהרן הוא זכות לאדם, ובוודאי ברכתם של משה ואהרן היא זכות וחיים. אך ישנה גם זכות במניין עצמו: זכות גדולה היא לאדם להתכלל בתוך מניינם של בני ישראל – בכך הוא כבר לא רק אדם פרטי, אלא חלק מהכלל, חלק מ'סוד העם', מנשמת כנסת ישראל.
ניתן להרחיב את הדברים ולומר שבמניין קורים שני דברים הפכיים המשלימים זה את זה: מחד, האדם הופך להיות חלק מהכלל העליון של עם ישראל. אך מאידך, אין הוא מאבד את עצמיותו – את עם ישראל לא מונים כמספרים חסרי זהות ומשמעות, אלא על ידי חצאי שקלים שהם תרומה לקדש, ללמדך שהאדם אינו רק מספר אלא ישות עצמית בעלת תפקיד אלוקי בעולם.
ספר במדבר הוא חומש הפקודים, והמפקד לא נועד רק כדי לדעת כמה אנשים יש בעם ישראל – המפקד נותן תפקיד ומטרה לכל אדם, לכל שבט, לכל דגל ולעם ישראל כולו. לכל אדם יש שליחות אלוקית בעולם, והשליחות הזו היא חלק מהשליחות המיוחדת של השבט שלו, שהיא כמובן חלק מהשליחות של עם ישראל כולו.
ממילא המפקד הוא 'חיבתן של ישראל'. הוא מבטא את תפקידם של ישראל בעולם, את היותם עם שלם שהוא הרבה יותר מאשר מספר פרטיו, אך יחד עם זאת, האופן שבו המפקד מתבצע מגלה גם שכל אדם מישראל הוא עולם מלא. לכן מונה הקב"ה את ישראל 'בכל שעה' – אין הכוונה לכל רגע ורגע, אלא לכל שעה שבה מתחדש דבר בשליחותם ותפקידם של עם ישראל בעולם. כשיצאו ממצרים מנאן, שהרי יציאת מצרים היא הולדתו של עם ישראל כעם עצמאי ההולך לארץ ישראל לקיים את ייעודו ותפקידו; כשחטאו בעגל מנאן, שכן חטא העגל לא היה רק כשלון רגעי, אלא שינוי מהותי בכל הקשר בין עם ישראל לקב"ה, בשבירת הלוחות הראשונים שהם מעשה אלקים, ונתינת הלוחות השניים; וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן.
לכן יש צורך בפרשת במדבר עצמה לספור פעמיים: פעם אחת לספור את עם ישראל כולו, ובפעם השנייה למנות לפי הדגלים השונים, כדי לתאר את מעמדו של כל פרט וכל שבט בתוך המערכה הכוללת של עם ישראל כולו על דגליו ואותותיו, בהרמוניה שלימה.

במדבר תשס"ה