מערכת שבתוןיצחק רונס, עמית במכון ע"ש שוורץ לאתיקה יהדות ומדינה, בית מורשה ירושלים
"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם" (במדבר א', ב')
על פי מגילת העצמאות, מדינת ישראל נועדה להיות בית לאומי לעם היהודי, מה שבניסוח מאוחר הוגדר כ"מדינה יהודית". המילה "דמוקרטיה" לא הוזכרה, אף כי ערכים דמוקרטיים ובראשם השוויון האזרחי-כן. בחוקי היסוד שנתקבלו בשנות ה- 90 נקבע כי מפורשות כי מדינה ישראל היא "יהודית ודמוקרטית". קולמוסים רבים נשתברו בניסיון לעשות שלום בין "שני הכתובים" הנדמים כ"מכחישים זה את זה" – ולהציע נוסחה אופרטיבית שתאפשר לקיים בפועל את הנדרש מהגדרה מורכבת וסותרת זו. לדיון המתנהל בשאלה זו על גבי כתבי העת העיוניים, ואשר מגיע לעתים להכרעה משפטית מעשית, ישנה מקבילה תורנית מעניינת. נתחיל בעיון בפרשתינו, ודרך זה נבקש לגעת בשאלת המשמעויות ההלכתיות הנובעות מהגדרתה של המדינה כיהודית ודמוקרטית.
ספר הפקודים מתחיל בציווי למנות את ישראל. התורה אינה מציינת לשם מה הדבר נצרך, וכפי שכותב רש"י (א', א' ד"ה במדבר סיני) נדמה כי "מתוך חיבתן מונה אותם כל שעה". ואולם, הרשב"ם מסביר (א', ב' ד"ה שאו את ראש) כי המניין מילא צורך מיידי, שכן במסגרת ההיערכות למלחמה שתפרוץ עם כניסתם הצפויה לארץ תוך מספר שבועות, היו צריכים לדעת את מצבת החיילים המדויקת העומדת לרשותם. הרמב"ן (א', ג' ד"ה תפקדו אותם) מסכים כי המניין מילא פונקציה של ממש, ומציין כי הדבר מוכרח, שכן אזהרת התורה בפרשת כי תשא "ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם", אוסרת את המניין הנעשה שלא לצורך. כך יש ללמוד לדעתו מהמסופר בספר שמואל על דוד המלך ש"היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא (-ולא מנאם) רק לשמח לבו שמלך על עם רב".
כאשר התעורר בימינו הצורך לדון בהיתר לערוך מפקד אוכלוסין במדינת ישראל, פנו הפוסקים בין השאר לבירור תכליתו של המפקד, והתועלת המעשית הצומחת ממנו – כך שלא יהיה בבחינת מנין שלא לצורך. ואולם, אחת מהסברות שהועלו במסגרת הדיון ההלכתי היה כי כלל אין לדמות את מפקד האוכלוסין במדינת ישראל, ל'מנין בני ישראל' שהתקיים במדבר. אזהרת התורה מתייחסת למקום בו מונים את בני ישראל, ואילו במפקד הכולל את כלל אזרחי המדינה, נמנים יהודים ולא יהודים כאחד (-עיין בשו"ת דברי מנחם סימן לו'). זו הדגמה לצורך לבחון את דברי חכמים שנאמרו ביחס למציאות ההיסטורית בעבר, על מנת להבין האם וכיצד יש ליישם את הדברים במציאות של מדינה יהודית-דמוקרטית בהווה.
היה גם מי שניסח את הדברים לכדי עקרון כללי החורג בהרבה מגבולותיה המצומצמים של הלכה ספציפית זו או אחרת. כך סבר הרב הרצוג כי אופייה הדמוקרטי של המדינה, והנסיבות ההיסטוריות בהם אופי זה נקבע, הנם גורמים מרכזיים בקביעת החובות ההלכתיים של מדינת ישראל.
לקראת הקמתה של המדינה, עסקו ברבנות הראשית בניסיון להתמודד עם הבעיות ההלכתיות הצפויות להתעורר עם קום המדינה. הרב הרצוג שהקדיש מאמצים רבים לעיון בסוגיה זו, עמד על כך ש"הדבר הקשה ביותר בקשר עם האופי הדמוקרטי של המדינה… היא שאלת זכויות המיעוטים". – כיצד ניתן ליישב בין הדרישות הדמוקרטיות לשוויון זכויות של כלל אזרחי המדינה, לבין האפליה המצויה בתורה ביחס לגויים תושבי ארץ ישראל?
במסגרת דיונו בבעיה זו, קובע הרב הרצוג כי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בהווה, שונה במהותה מ'מלכות ישראל' שהתקיימה בימי יהושע דוד ושלמה, והבדל זה משפיע על החיובים והמצוות הציבוריות המוטלות עליה. המצוות הציבוריות שבתורה, אותם "המוטלות לא על כל יחיד ויחיד אלא על הגוף השליט, על הממשלה היהודית… לא הוטלו לכתחילה, אלא על העם היהודי הכובש את הארץ… מבלי להתחשב עם הגויים". ואולם, שונה היא לחלוטין מציאותה של מדינת ישראל בהווה, אשר עצם קיומה הוא בזכות המנדט מן האומות המאוחדות, והקמתה הותנה במתן שוויון זכויות לתושביה. "… כלום הייתה על מדינה זו תורת מלכות ישראל באותה המידה של מלכות ישראל בימי דוד ושלמה, של מלכות ישראל, במובן של המלכות שהייתה עומדת להיווסד בכניסת ישראל לארץ כנען, שהיא התמונה המרחפת בכל הרקע של תורת משה בקשר עם אותם המצוות? – הרי זה עניין אחר" (התחוקה לישראל א' עמ' 19-21).
הכרה יסודית זו, לפיה מדינת ישראל היא אכן 'עניין אחר' השונה ממלכות ישראל בימי יהושע דוד ושלמה, מזמינה אותנו להעמיק את הבנתנו התורנית ביחס למשמעותה ומהותה של המדינה ה'יהודית-דמוקרטית' היום.
(במדבר תשס"ה)
