הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)בעקבות הרשימות האחרונות שעסקו בדתיות הרצף בגבולותיה של האורתודוקסיה, קיבלתי תגובות שונות ומגוונות. תגובות רבות, נושאן היה משותף: הפחד ממדרון חלקלק. אם העזתי לטעון שלא ניתן להצביע על קאנון הלכתי מחייב אחד שאליו כל עם ישראל מחויב ואי לכך הטלתי על היחיד את החובה לברר לעצמו את דרכו ההלכתית, תוך שהוא מבחין בין הרמות השונות של החיובים ההלכתיים – דאורייתא, דרבנן ומנהג – הרי שהדבר מסוכן ביותר. כל אחד יבוא מעתה ויורה לעצמו את הדרך הנכונה בעיניו, יקל במקום שאין צריך להקל, וכך נמצא מחריב את התורה והמסורת. הרב יעקב אריאל שליט"א, במאמר תגובה שהתפרסם מעל במה זו, אף ראה בדבריי השפעה מן הרוח הפוסט-מודרנית השוללת את מושג ה'אמת', קובעת שהכל יחסי ותלוי בעיני המתבונן, ופורקת כל עול של מחויבות.
בדרכים שונות אנסה להגיב על הטענות הללו, אבל בראש ובראשונה אני מבקש לשלול את הרושם כאילו כתבתי דברים שאין להם אח ורע בפוסקי ורבני זמננו. לצורך כך אצטט להלן דברים מפי שני רבנים ידועים וחשובים בדורנו שמתנבאים – כל אחד בסגנונו שלו – בנוגע לשאלת סמכותו של השולחן ערוך, ובכלל לאופן הראוי של פסיקת ההלכה.
הראשון הוא מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ' שליט"א. בשו"ת 'שיח נחום' (מעלה אדומים תשס"ח) נשאל הרב (סימן פו) את השאלה הבאה: "בדרכי פסיקה שמקורם אינו במנהג חומרא וסייג, האם מורה הוראה כאן בארץ ישראל נדרש לפסוק לספרדי כשלחן ערוך ולאשכנזי כרמ"א, ובפרט מקומות של קהילות מעורבות?". על כך ענה הרב (שם, עמ' 293):
"בעניין שאלתו האם יש להורות לספרדים לנהוג כמחבר ולאשכנזים כהרמ"א – אין בכלל מקום להנהגה כזאת. הדעת הרווחת בציבור שכאילו יוצאי עדות המזרח לעולם הולכים אחרי הבית יוסף והאשכנזים אחרי הרמ"א, אינה אלא אגדה. השלחן ערוך נתקבל ונתפשט בישראל לא כפוסק בלעדי, אלא כפוסק יחד עם נושאי כליו. והרי ידוע שבהרבה עניינים נושאי כליו מכריעים במחלוקות בין המחבר לרמ"א, ויש אשר מכריעים נגד שניהם – תפקידו של מורה הוראה הוא לברר וללבן את הדין ולפסוק על פי סברא ישרה שנראית לו אמת. מובן מאליו שאם אדם אינו מסוגל להכריע כי אז אל יהי מורה הוראה אלא ישאל גדולים ממנו".
ובנוגע לאחריות האישית של הלומד לנסות ולברר בעצמו את ההלכה ולילך על פיה, כבר האריך הרב על כך במאמרו הוותיק 'אמונת חכמים – מה היא?', אשר התפרסם מחדש בספרו 'מסילות בלבבם' (מעלה אדומים תשע"ה). וכך הוא כותב שם (עמ' 110-108; דגשים במקור; ע.פ.):
" אמונת חכמים מחייבת גישה רצינית ועניינים לדברי כל החכמים וניסיון כן להבין אותם… ואם בסופו של דבר צריך להכריע בין שיטות חולקות, מטילה אמונת חכמים על המכריע אחריות גדולה לפעול לפי האמת, כפי שהוא מסוגל לראותה… חובה זו, לנסות לברר את האמת, אינה מוגבלת למורי הוראה ופוסקי הלכות בלבד. התורה ניתנה לכל ישראל, וכל אחד מישראל חייב ללמוד תורה עד שידע לכלכל את מעשיו כולם על פי דין, ולשם כך צריך להבין את טעמי ההלכות…".
גם הרב רצון ערוסי שליט"א, רבה של קרית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית, תלמידו של הרב יוסף קאפח זצ"ל, מחווה את דעתו הברורה על סמכותו של השולחן ערוך ודרך הפסיקה הראויה. הנה, כך התבטא בראיון שערכתי אתו לפני שנים ספורות, ואשר התפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון (כח אדר א', תשע"ד):
"יש הבדל בין שיטת הפסיקה לפי הרמב"ם ובין השיטה של רבנו תם והאשכנזים החוששים לגט מעושה. כאן שורש הבעיה. הפסיקה צריכה להיות עניינית, לפי מי שהראיות התלמודיות מוכיחות את דעתו, כלשון הרמב"ם. אין מקדם ביטחון של ראשון ואחרון. גם השולחן ערוך והרמ"א הם לא טאבו; יש להם משקל אבל הם לא סוף פסוק. לכן, אם גדולי ישראל ישובו וידונו בעניין הגט, הם יכולים להכריע.
כאן, אגב, טמון שורש המשבר ההלכתי, לא בעניין זה בלבד אלא בכל תחום. מכאן באות הפסיקות של החומרה, החשש לכל מנהג. אני אומר למי שמחמיר, מדוע אינך חושש לדברים שהרמב"ם החמיר בהם? אז אומרים לי – כי כל עם ישראל נהג כך, ואין הקב"ה מכשיל את עם ישראל. אבל אני אומר 'לא בשמים היא'. כלומר, הם נתפסים לסיסמאות ולא דנים בקטגוריות ההלכתיות. אני אומר לך, עולם התורה לא יחזיק מעמד בלי פסיקה עניינית".
כמובן שכל מה שכתבתי אודותיו ברשימות הקודמות הוא תוצר שלי בלבד, ואינני מתיימר לטעון שהרבנים החשובים שציטטתי חתומים על כל דבר ודבר שכתבתי. ואולם, די במקורות הללו כדי לראות, שלדברים שכתבתי יש יסוד – לדעתי מוצק – בהגותם של רבנים חשובים, פוסקי הלכה ומנהיגי קהילות, בימינו. לא באתי אפוא לעורר מהפכה בעולמה של האורתודוקסיה אלא רק לתת ביטוי לרוח שכבר נושבת בה ולטעמי יש לחזקה.
(כי תשא תשעח)
