הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ראינו בפעם הקודמת כי לדעת הרמב"ם הנצרות היא עבודה זרה לכל דבר, וממילא יש להחיל עליה את כל האיסורים החלים על העבודה-זרה. האינטואיציה אומרת שהדבר אינו מקובל בימינו. מה השתנה?
מבחינה הלכתית ניתן להסתמך על הראשונים האחרים שטענו שאין בנצרות משום עבודה זרה. כך, למשל, טען המאירי (עבודה זרה ו ע"א; שם טען כי הנוצרים הכתובים בגמרא אינם הנוצרים שאנו מכירים אלא עובדי אלילים שמוצאם בבבל, מלשון נבוכדנצר), ובדומה לכך נפסק בשולחן ערוך (רמ"א אורח חיים קנו; יורה דעה קמח, יב; אך ראו ש"ך שם). אך זהו פתרון מקומי בלבד. הוא מועיל לזרמים מסוימים בנצרות, אך אינו מתמודד עם שאלת היחס לדתות ולאמונות אחרות מבחינה עקרונית. ובכל זאת, אתמקד בדעת הרמב"ם המחשיבה את הנצרות כעבודה זרה, ואשאל: והיה בהניח שמדובר לכל הדעות בעבודה זרה, האמנם מחובתנו הדתית להילחם כיום בנצרות?
שתי גישות ניתן להציע. אחת – ניתן לטעון שמי שהשתנתה היא הנצרות. כידוע, מאז הקמת הנצרות לפני אלפיים שנה, שינויים רבים עברו עליה: הרפורמציה, הנוסטרה אטאטה וכו'. מדברי הרמב"ם עצמו על האסלאם, אותם הזכרנו ברשימה הקודמת, אנו למדים שיש להתייחס ברצינות לשינויים שעוברות הדתות האחרות. הנה, כך כתב הרמב"ם על האסלאם בימיו (שו"ת הרמב"ם תמח):
"כללו של דבר אף על פי שעיקר הדברים יסודם לע"ז אין אדם בעולם משליך אותם האבנים ולא משתחווה לאותו המקום ולא עושה דבר מכל הדברים לשם ע"ז לא בפיו ולא בלבו אלא לבם מסור לשמים".
דברי הרמב"ם מוסבים על הפרקטיקות הפולחניות שהאסלאם נוהג בהן. הרמב"ם מודה שאמנם מקורו של הפולחן הוא בעבודה זרה, ואולם היות שאין כוונתם של המוסלמים לשם כך – כלומר, אין הם מאמינים שהאלמנטים שאליהם הם מפנים את הפולחן מייצגים או שותפים לא-להים – אין להגדירם כעובדי אלילים. מבחינה זו, בהחלט ניתן לומר גם על חלקים גדולים בנצרות (ובמיוחד הזרמים שאינם קתולים) בימינו, שאין מדובר עוד בעבודה זרה. גם אם משתחווים הם לצלב ומדברים על אמונת השילוש, הרי שכל עוד ברור שבלב הם מתכוונים לא-להים אחד ומיוחד (ושוללים את השילוש כפשוטו), הרי שאין בכך עבודה זרה (וראו בעניין זה שו"ת בני בנים ג, לה).
את הכיוון הזה ניתן לחזק מדברי הרמב"ם עצמו בהלכות מלכים (יא, ד) בהם דן בתפקידן ההיסטורי של הנצרות והאסלאם:
" וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. כיצד? כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגלה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום".
אנו למדים מכאן כי למרות שהחשיב את הנצרות כעבודה זרה, עדיין הרמב"ם ראה בה מדרגה גבוהה יותר מאשר האלילות הפאגאנית. ומכאן שהמבט עליה – ובכלל זאת על שאר הדתות – עשוי וצריך להיות מורכב. קיים מדרג של אמונות בין היהדות ("דת האמת") ובין האלילות, ובכל תקופה יש לתת את הדעת לאיזה צד כל דת נוטה וקרובה. ניתן לאור זאת לומר שבימינו הנצרות קרובה לאמונת הייחוד בהרבה יותר מאשר היה בעבר.
כל זאת, כאמור, על פי הגישה התולה את השינוי בנצרות. ברשימה הבאה נדון בשינוי שעברה היהדות והדת בכללה בעולם המודרני.
(בא תשעז)
