הלכה – זכות או חובה

אחת ההבחנות הנפוצות בעולמה של ההלכה הוא בין קולא לחומרא. הבחנה קטגורית זו קובעת את המתודולוגיה של הפסיקה בדינים שונים (כגון ספקות בענייני דאורייתא ודרבנן) וכן נעשה בה שימוש כדי לאפיין את הלך רוחם של פוסקי הלכה שונים. בדברים הבאים אעמוד על הבחנה אחרת, שלענ"ד חשובה ביותר בקביעת המתודולוגיה של ההלכה, בעיקר בכל הנוגע לשאלות הנוגעות לשוויון בין המינים. כוונתי לתפיסת ההלכה כזכות או כחובה.
הכל תלוי בנקודת המוצא שממנה יוצא פוסק ההלכה במסעו לעבר פסיקת ההלכה. תפיסת ההלכה כזכות העומדת לאדם מניחה כנקודת מוצא, שלכל אדם עומדת הזכות להיות שותף במפעל או בריטואל הדתי, אלא אם כן נמצאת סיבה טובה לאסור את הדבר. ממילא, כל עוד לא נמצאת סיבה שכזו, לא ניתן לאסור את הדבר, גם אם אין תקדים המאשר זאת. מנגד, תפיסת ההלכה כחובה מניחה כנקודת מוצא, שההלכה מוטלת כעול על האדם, כמעין עבודה המוטלת על פועל, ומשום כך, כל עוד אין סיבה טובה לחייב את האדם בעבודה זו, אין הוא שייך בה. לתפיסה זו, הנחת היסוד היא שצריך סיבה טובה או תקדים ברור כדי לשתף מישהו בעולם ההלכה, ואם אין אלה בנמצא, אזי הדבר אסור.
מה גורם לפוסק הלכה לאמץ את אחת מנקודות המבט האלו? ניתן להעלות על הדעת מספר גורמים, אך לטעמי העמוק מכולם הוא המחשבה אודות ייעוד האדם והעולם. תפיסה דתית השמה לנגד עיניה רק את השכר המצופה לאדם בעולם הבא, נוטה להתבונן על ההלכה כמערכת חובות המוטלות על האדם כדי שיזכה בשכרו העתידי. לתפיסה זו, אין כל ערך לביצוע עבודה על ידי מי שאיננו מצווה בכך. לעומת זאת, תפיסה הרואה בהלכה זכות יונקת מעמדה הפוכה – לא העולם הבא הוא העיקר אלא העולם הזה. ההלכה היא אמצעי להביא את האדם לייעודו הגבוה בעולם הזה, ותועלתה ניכרת בממדים הריאליים. לכן, כל אדם ראוי ליטול בה חלק כדי שיתממשו בו אותם ייעודים, אלא אם כן יש סיבה לאסור זאת עליו.
איזו תפיסה נכונה? אני מאמץ את הגישה הרואה בהלכה זכות ולא חובה. ומכמה סיבות: ראשית, ההכרזה הפותחת של התורה לפיה האדם נברא ב'צלם א-להים' (במקום שתפתח ב'החודש הזה לכם', היא המצווה הראשונה) משמעה שהאדם נולד עם זכות המאפשרת לו להידמות לבוראו. כל מצוות התורה, שעניינן הוא "והלכת בדרכיו", הן פירוט של זכות זו. שנית, אני מאמין שלתורה ולמצוות משמעות הניכרת לעין בעולם הריאלי, כפי שמעידה התורה בעצמה "כי לא דבר ריק הוא מכם". תפיסה זו חשובה ביותר לדור שנגאל מהגלות ועתה עליו לכונן חברה ומדינה לאור ערכי התורה. שלישית, אני מאמין שזוהי כוונת אמרת חז"ל, החותמת בימינו כל לימוד ושיעור (משנת מכות ג, טז):
"רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'".
לכאורה דבריו של רבי חנניה סותרים את עצמם: כל הרוצה לזכות את חברו מעניק לו מתנות ואינו מטיל עליו חובות. כיצד, אם כן, ריבוי המצוות הוא זכות? אך רבי חנניה מבקש שנשנה את נקודת המבט. התורה והמצוות אינן עול על האדם אלא כלים שבאמצעותם הוא זוכה בחיים בריאים, מאושרים ועמוקים. אלו אינן סותרות טבע האדם והרגש הבריא אלא דווקא משתלבות איתם ומרוממות אותם. ממילא, ריבוי המצוות מעיד על המדרגה הגבוהה אליה יכול להגיע האדם, והרי הן כזכות העומדת לו.
לטעמי, אימוץ השקפה זו על התורה וההלכה יאיר את התורה והמצוות באור חיובי, ישתלב עם תורת זכויות האדם של העולם המודרני, וחשוב מכל – יעניק לפוסקי ההלכה גיבוי משמעותי בהתמודדות עם אתגרי העולם החדש, במיוחד בכל הכרוך במדינת ישראל המתחדשת.
(בראשית תשע"ז)