ושלח רצוצים חופשי

יש שאלות שההיסטוריה או המציאות עונה עליהן, ללא צורך בתשובה מעשה ידי אדם. אחת מהן היא השאלה עתיקת יומין, שחוזרת אלינו מדי שנה, כמו בומרנג, בתקופת שנה זו. זוהי שאלת של הנביא זכריה (ז, ג): "האבכה בחודש החמישי, הִנָזֵר כאשר עשיתי זה כמה שנים"?

בני ישראל שבו מן הגולה לארץ ישראל. כוהנים עומדים על משמרתם. לוויים נותנים קולם בשיר. שגשוג כלכלי. והיהודים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, וממשיכים לקיים בדבקות את המנהג היהודי הישן. הם ממשיכים לבכות. והנביא עומד ותמה: "האבכה בחודש החמישי כאשר עשיתי זה כמה שנים?". האמנם עלינו להמשיך ולבכות כדאשתקד? האין זו רמייה? אחת בפה ואחת בלב?

סמוכה לה השאלה שנתחדשה בדור האחרון בעניין נוסח ברכת "נחם". האם ניתן להפטיר כדאשתקד, ולהמשיך לקונן על "הָעִיר הָאֲבֵלָה, הַחֳרֵבָה וְהַבְּזוּיָה, וְהַשּׁוֹמֵמָה,  הָאֲבֵלָה מִבְּלִי בָנֶיהָ, וְהֶחֳרֵבָה מִמְּעוֹנוֹתֶיהָ, וְהַבְּזוּיָה מִכְּבוֹדָהּ, וְהַשּׁוֹמֵמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב?"

האמנם אין שקר באמירת דברים מעין אלה, לנוכח ירושלים, העיר הגדולה בישראל, בת כמיליון תושבים, שהולכת ונבנית בקצב מואץ? עיר, שמגדלים, גשרים, ורבבות יחידות דיור נבנו ונבנות בה גם באלה הימים,  כשמעל נשמע קול מטוסי קרב של אחד מחילות האוויר החזקים ביותר בעולם היוצאים לעוד משימה במרחק אלפי ק"מ?

שאלות אלה, המנסרות בחלל עולמה של תורת ישראל שנים רבות, קיבלו בשנתיים האחרונות תשובה ניצחת ומצמררת: נבכה, ועוד איך נבכה.

ולא רק בחודש החמישי, אלא גם בשלישי וברביעי, בתשיעי ובעשירי, כל השנה כולה. למעלה מ-660 לילות וימים של בכי, אבל ומספד, צער ויגון, שקיצם טרם נראה באופק.

הבכי על החורבן, כך הורונו חכמים, אינו רק על "עצים ואבנים", על בית המקדש שחרב, אלא גם על חורבנה של חברה. חברת מופת שהייתה לבקעת מחלוקת, שנאות וקנאות, חברת אדם שהייתה לחברת כוח אדם, שהכוח שבה, ל"ע, מאפיל לעתים על ה"אדם".

המדרש, כדרכו, מקצין את הדברים עוד יותר. על הפסוק בתהלים (סט, יג), אומר המדרש (פתיחתא לאיכה רבה, סוף סימן יז): " 'ונגינות שותי שכר', מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת תשעה באב [=היינו: בסעודה המפסקת], יושבין וקוראין קינין ונהי ואיכה!?"

ובלשון בני אדם: עמישראל – כמובן, כמטאפורה לחיי השגרה הנהנתניים ומדושני העונג – יושב במסעדה טובה, אוכל סטייק עסיסי, שותה כוסית ויסקי משובחת – ומתוך כל אלה נכנס לבתי הכנסת, לקרוא איכה, לומר קינות ולבכות על "המצב". וכמאליה מהדהדת קריאת-זעקת הנביא (ישעיהו נח, ה-ז): " הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'? הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם".

"ושלח רצוצים חפשי". האמנם יבוא מזור באלה הימים לכל אותם רצוצים במנהרות עזה המצפים לראות אור יום ולחוש טעמם של חירות וחופש? הנדע לפתח חרצבות רשע ולפרוס לרעב לחמנו?

תשובתו של הקב"ה לתמיהתו-טרונייתו של הנביא זכריה אינה מותירה מקום לספק: "וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי? וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּו,ּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים… כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפוֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם. וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ".
לאמור: חורבן אינו מתבטא רק בשרפת המקדש, עץ ואבן, אלא גם – ואולי בעיקר בשרפת "קודשיו". באובדן ערכי היסוד של "משפט אמת, חסד ורחמים".

החורבן אינו רק חורבן הבית, אלא גם חורבן העיר והעזרות. חברה שאינה זועקת נגד משפט מעוקל, שחיתות שלטונית, עושק אלמנה, יתום, גר ועני, שאוטמת אוזניה לשמע זעקתם, היא חברה חרבה.

מסר זה עובר כחוט השני גם בדברי חז"ל. "לא חרבה ירושלים", אומר רבי יוחנן, באחת האמרות המדהימות והסרקסטיות ביותר בגמרא (ב"מ ל, ע"ב), "אלא על שדנו בה דין תורה!".

לכאורה, מחזה נפלא. חזון אחרית הימים. כל הארץ בד"צים בד"צים. לא בג"צ ולא ברק, אלא רק "דין תורה". שולחן ערוך ורמ"א, ש"ך וט"ז. בד"צ "העדה החרדית" ובית הדין של ר' נסים קרליץ, בית הדין הרבני הגדול לערעורים ובית הדין לממונות בקרית אונו. ומלאה הארץ "דעת תורה" כמים לים מכסים.

האם בשל כך דינה להיחרב? בא רבי יוחנן ומלמדנו: לעתים דווקא מה שנראה כ"דין תורה" עשוי להביא לחורבנה של ארץ. דיין שמזלזל בבעלי הדין ואינו מופיע לדיון בזמן (אם בכלל), דיין שאוטם אוזניו מזעקות השבר של העגונות ומסורבות גט, דיין שמטה את דינו בשל "אינטרס" כזה או אחר (והכל, כמובן, "לשם שמים" ותוך חילול שם שמים), מביא לחורבנה של הארץ.

"בעל הגמרא" נזעק גם הוא לשמע אמרתו של רבי יוחנן, והוא ממהר למתק במקצת את טעמה: "שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין".

הווי אומר: חברה שמתנהלת רק "לפי החוק", סופה שתאבד. "משפטיזציה" יתרה, מִשְפוּט כל מערכות החברה והשלטון, עשויים להביא לכך שראשי ממלכה מקבלי טובות הנאה ישבו לבטח על כיסאם "בהיעדר ראיות מספיקות להרשעה מעל לכל ספק סביר". לפי החוק ייתכן ששכרם של אלפי אנשים יולן ואין פוצה פה ומצפצף, שלמעלה ממיליון אנשים – רבע מהם אנשים עובדים – יחיו מתחת קו העוני. שזקנים וילדים יחטטו בפחי האשפה בשוק הכרמל כדי למצוא מעט מזון. גם בסדום נהגו כבוד בשלטון החוק, חוק סביר והגיוני של "שלי –שלי, שלך-שלך", אבל היו אלה "חוקי סדום".
ירושלים, תשוב ותיבנה רק כאשר ננהג בה לא רק "לפי הדין", אלא "לפנים משורת הדין". לא רק כאשר תהיה "מלאתי משפט", אלא כאשר תשוב ותהיה "עיר הצדק, קריה נאמנה".