יום מחורב

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן".

הייתה אווירה של סוף קורס. תמו 40 שנות נדודים במדבר – הנה אנו עומדים לפני הכניסה לארץ. רגע לפני, עומד המנהיג הישיש וסוקר בכבדות את כל התלאות שמצאונו, ולא חוסך בתוכחה.

למרות שרוב התוכחה מופנית כלפי דור יוצאי מצרים, הורינו שנמקו במדבר, משה – ערב מותו – אינו בוחל מלהוכיח גם אותנו. אחרי שנלחמנו בכמה חזיתות בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל, הממשלה בראשותו אינה מצליחה להתקיים. אווירת סוף קורס, וכל אחד פותח את פיו בנאום לאומה.

אחרי שמשה הטיף: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", ואמר: "תרבות אנשים חטאים", מגיע ה"די-זהב" של ימינו (העשיר-מספיק גולדקנופ) ואומר כלפי הציונות הדתית: "הכאב שלהם שיהיה אצלם, והכאב שלנו שיהיה אצלנו. אל תביא את הכאב שלך ותעביר אותו אליי. בוא נחליט שכל אחד עם החבילה שלו".

והאיש המחזיק בקופה, אך יושב תחת תאנתו ותחת גפנו – נותן גט כריתות לציונות הדתית. הם, בעיניו, הגרועים מכל. איך אמרנו? אווירת סוף קורס. כל אחד מרגיש חופשי לדבר. אלא שהם – לא משה רבנו.

אחד עשר יום מחורב

ויום אחד – מחורבן הלב.

וְלָבָן וַחֲצֵרֹת –

ויוצאים השופרות,

Read my lips,

אף גרגר קמח,

ומשאיות מזון לחמאס וחשמל,

ואמירות שאבד עליהן הכלח.

ואיה המנהיג הישיש, שלא כהתה עינו –

שלא יהסס להוכיח את בניו, עמו.

יום מחורב – ומה יהא על תופסי התורה?

יום מחורבן – זו תורה וזו שׂכָרָה?