ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)תשעה באב, יום האבל על חורבן שני הבתים, נוגע בשורש הכואב של ההיסטוריה שלנו: לא רק מה שקרה, אלא איך זה קרה. חז"ל מלמדים שבית שני חרב בגלל שנאת חינם, בגלל שיח הרסני, השמצות, רכילות, חוסר אמון. במילים אחרות: בגלל מילים.
והנה, פרשת דברים פותחת את ספר דברים, שכולו נאום. אבל לא סתם נאום, אלא נאום מתקן, מרפא, בונה. משה לא מטיח, לא מבייש, אלא מדבר. הוא בוחר ב"שפת התיקון". הפרשה פותחת את נאום הפרידה של משה רבנו לעם ישראל, רגע לפני כניסתם לארץ המובטחת. שלא כמנהגו עד כה, משה לא פועל, לא מחוקק ולא מכה. הוא מדבר. מילים הן הכלי המרכזי בפרשה הזו. משה, המנהיג הגדול, שבמשך 40 שנה הנהיג את העם ביד רמה, בחר לסיים את דרכו לא במעשה הרואי, אלא בדברים. הוא פונה אל הדור החדש, שלא הכיר את יציאת מצרים מקרוב, ומוסר לו את סיפור הדרך. אך לא כסיפור בלבד, אלא כלמידה.
"הסיפור מעניק לאדם נקודה ארכימדית שבעזרתה הוא יכול למנף את עצמו. הסיפור פותח בפניו של האדם אופקים חדשים, מלמד אותו על אפשרויות קיומיות אחרות ומעניק לו כלי להתבוננות עצמית", כותב עידו חברוני בספרו "חיות הקודש – יצורי הפרא בבית מדרשם של חז"ל" (עמ' 10). וזוהי מהות החינוך: לא רק להורות מה נכון ומה אסור, אלא לשתף, להסביר, להעלות זיכרון, לחבר בין עבר, הווה ועתיד. השיח הוא הכלי המחנך. חינוך שאינו רק מצוותי ואיננו רק סמכותי, אלא כזה שמבקש לייצר הקשבה הדדית.
משה מדגים כאן את המעבר מהובלה חיצונית להובלה פנימית. הוא לא רק מעביר מידע, הוא מפתח תודעה. כמה רלוונטי הדבר לחינוך בדורנו. בעידן שבו ילדים ונערים מוקפים במסכים, במידע ובמסרים, דווקא המילה החיה, האישית, האנושית, היא זו המצליחה לחדור אל הלב. חינוך טוב איננו רק תוכנית לימודים, אלא גם ובעיקר שיח משמעותי.
יש מקום גם לתוכחה, אך הדרך חשובה לא פחות מהתוכן. שיח ציבורי (וגם משפחתי, חינוכי או מקצועי) שאינו יודע להציב גבולות של כבוד, מאבד את כוחו המוסרי. משה מלמד אותנו כיצד ניתן לדבר על טעויות העבר מבלי לדרוך, מבלי לבייש. משה פותח את נאומו בזכירת הדרך: הוא סוקר את התחנות, את המשברים, את ההנהגה, את חלוקת השופטים, את מסעות המדבר. זו לא נוסטלגיה. זו הבנה שמנהיגות אמיתית זקוקה לזיכרון.
"למה אנחנו פוקדים ספרים כמו שאנו פוקדים אנשים? למה אנחנו נמשכים לכריכות כפי שאנחנו נמשכים למבט, לקול שנשמע מוכר, שנדמה שכבר שמענו, קול שמסיט אותנו מדרכנו, שמרים לנו את העיניים, מושך את תשומת לבנו ואולי ישנה את מהלך חיינו?" כותב ג'ון אירווינג בספרו "תקנות בית השיכר", והתשובה לשאלתו ניתנת בפרשה זו, המהווה רגע ספרותי נדיר בתורה: משה הופך לדמות מספרת, מעין סופר המתעד את קורות העם בשפה אישית, חווייתית. הוא אינו רק נביא, אלא גם מספר-על, שמשרטט את תמונת המסע כולו.
ברמה התרבותית, יש כאן אמירה עזה: הזהות היהודית אינה רק תולדה של מעשים (יציאת מצרים, מתן תורה), אלא גם של סיפור. של זיכרון מילולי. עם ישראל הוא עם המסַפֵּר, עם הנסמך על "ספר". וזה בדיוק מה שעושה משה בפרשה שלנו. גם אנו, כהורים, כמחנכים, כאזרחים, צריכים לספר. לא רק להורות, אלא גם להוריש דרך הסיפור. הסיפור הוא הכלי המרכזי ביצירת זהות.
בחלק מהנאום משה מזכיר את חטא המרגלים, מרד קורח, ואת חטאי הדור הקודם. כל אלה התרחשו בשל תגובות קיצוניות, פחדים, אובדן אמונה. אבל משה מציע שיטה אחרת לדיבור מקצין: שיח, בירור, חזרה לדברים. מי שמרגיש חזק בצדקת דרכו, אינו צריך לצעוק. הוא יכול לדבר. "אלה הדברים" הם הנוגדן לקיצוניות. לא בכדי אנו פותחים את ספר דברים דווקא בימי בין המצרים, תקופה של זיכרון חורבן שנגרם, בין היתר, בשל שנאת חינם ושיח הרסני.
פרשת דברים היא שיעור לדורות: על כוחו של הדיבור, על הנהגה קשובה, על חינוך שמכבד, על שיח שמכונן זהות. בעידן שבו מילים רבות נשפכות, לעיתים בקלות דעת ולעיתים באלימות, כדאי לשוב וללמוד ממשה איך מדברים. לא בשביל לנצח, אלא בשביל לבנות. כי מילים בונות עם. ומילים – אם נדע להשתמש בהן נכון – בונות גם את האדם שבנו. המילים שלנו יכולות לבנות עולמות או להפיל חומות. פרשת דברים מזמינה אותנו להפוך את תשעה באב מיום של בכי בלבד, ליום של תיקון דיבור. כי רק כשנבחר במילים שיוצרות מציאות של תיקון, נתחיל באמת לבנות את הבית השלישי.
