אסור להתייאש!

סיכוייו של אדם הנמצא בצרה או במצוקה לשפר את מצבו אינם תלויים רק בעובדות אובייקטיביות הנוגעות למצבו, אלא גם בכוחות הנפש. לחולה שניחן באמונה ובתקווה להחלים, יש סיכוי גדול יותר להחלים מרעהו שאמר נואש. אמונה ותקווה הם בדיוק שני הסממנים החיוניים שחסרו לעם ישראל בעקבות חטא המרגלים. משה מתאר במילים קשות את המשבר שפשה בעם: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ… לְהַשְׁמִידֵנוּ… אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת־לְבָבֵנוּ". הגזרה שנגזרה באותו ליל תשעה באב במדבר (1398 לפנה"ס) לא היתה רק עונש, אלא גם תוצאה הכרחית מהמצב שנוצר, שכן דור שאיננו מאמין ביכולתו להיכנס לארץ, אין לו מוצא אלא למות במדבר.
גזרת החורבן הראשון (תשעה באב, 586 לפה"ס) באה אף היא לאחר שהעם טבע בייאוש ובאבדן תקווה, לנוכח השלטון המסואב, ומערכת המשפט שהפכה למשפח. בהמשך לתיאורי ישעיהו בהפטרת שבת "חזון" ממחישים חז"ל את הייאוש שאחז בעם כאשר דלת העם, היתומים והאלמנות אף נמנעו מלפנות לערכאות השיפוט, בראותם שאנשים מכובדים ובעלי מעמד איתן מהם לא זכו בה למענה הולם, "והיו יוצאים בפחי נפש". על מצב זה אמר ישעיהו: "אם תאמינו כי לא תיאמנו" (ז, ט), וכוונתו לכך שאין קיום לאומה כשבניה מאבדים אמונה ותקווה.
לאחר חורבן הבית השני רבו בישראל יהודים שאחז בהם ייאוש מוחלט, ובייאושם אף רצו "שלא לישא אישה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו" (ב"ב ס, ב). אולם חכמים, בהנהגת רבי יהושע, הורו על הדרך המאזנת בין מנהגי אבלות ובין המשך החיים הנורמליים. הם יצרו דפוסי אבלות המשמרים את זכר החורבן במעגל החיים ובמעגל השנה, אולם בה בעת הם דאגו להפיח בעם ישראל אמונה ותקווה לגאולה, שמוצאות ביטוי בתפילותינו מדי יום. רבי עקיבא אף לימד אותנו לצחוק מתוך אמונה אף לנוכח החורבן (מכות כד, ב).
ואכן, חרף העובדה שבתשעה באב אנו מתרכזים בכל ישותנו בחורבן, המסורת הטמיעה בו כמה סממנים של תקוות גאולה: מגילת 'איכה' מסתיימת בפסוק: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". רבות מהקינות מסתיימות בתקווה לגאולה, וסדר הקינות מסתיים בתיאור "ציון ועריה כמו אישה בציריה". סבלו של עם ישראל נמשל בקינה זו לחבלי לידה המביאים חיים חדשים לעולם. ביום החורבן אנו זוכרים ומזכירים את דברי חז"ל שבו ביום נולד המשיח, ויום תשעה באב עצמו נקרא "מועד" שנמנעים בו מאמירת 'תחנון'. מחצות היום מותר לשבת על כיסא, ובמוצאי תשעה באב מברכים את ברכת הלבנה, "שעתידין בני ישראל להתחדש כמותה".
כשאנו מתמודדים במצב מתמשך של מגפה מאיימת ומשתקת, וכאשר בעיות כלכליות קשות מעיבות על חיינו, חשוב לאזן בין הנחיות הזהירות להמשך החיים. חשוב לא פחות לזכור שקיומנו והצלחתנו תלויים במידה רבה באמונה ובתקווה: אמונה בבורא עולם שלא נטש את עמו ואת עולמו, ותקווה שכשם שדברים מסוימים השתבשו, כך גם הם עשויים להשתפר ולהתקן. בלי אמונה ותקווה אלה עם ישראל לא היה זוכה לשוב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות. אין זה מקרה שההמנון הלאומי של מדינת ישראל נקרא "התקווה", והמנונו של הרב קוק נקרא "שיר האמונה" (אורות הראי"ה, עמ' נט). אלה היו שתי מילות המפתח להישרדות היהודית לכל אורך ההיסטוריה.
הרחקת הייאוש והפחת רוח של אמונה ותקווה נחוצות מאוד גם בחיינו האישיים. אינני סבור שאין ייאוש בעולם כלל. יש ייאוש, אבל צריכים להילחם בו. כל עוד בלבב פנימה יש תקווה, וכל אדם משתדל להתחזק ומתאמץ לחזק את המצויים במחלה, במועקה ובמצוקה, יש סיכוי להתקדם לגאולה שלימה.
דברים תש"פ