אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)כולם מדברים על "החופש הגדול", כאילו מדובר באירוע לאומי. קבוצות ווטסאפ מתמלאות בתמונות של פארקי מים, מסלולים בדרום ומעיינות בצפון, המלצות לפינות חי, סדנאות יצירה ועוד כל מיני ניסיונות נואשים להעביר את הזמן עם הילדים.
לרגע נדמה שכל העולם נסע לקמפינג, ורק אני נשארתי לבד עם המזגן (בינינו, לא הייתי מתחלפת איתם לדקה). אני לא בחופשה. לא ממערכת חינוך, לא מעבודה, לא ממסגרות, לא מחיתולים ולוח השנה שלי לא מתרגש מ-1 ביולי. אין ספק שדווקא בקיץ, הפער הזה מרגיש חד יותר.
כשיש לך ילדים, את רוצה רק דקה של שקט; כשאין לך ילדים, את מחפשת דקה של רעש, שימלא את השקט; כשרוב החברות שלי מתזזות בין קייטנות, בייביסיטר ודילים של הדקה ה-90 במיקונוס או במתחם קמפינג במדבר, אני מתזזת בין סופר, כביסה, עבודה ופילאטיס מכשירים.
"וואי, איזה כיף לך, יש לך שקט!" אומרים לי לפעמים, ואני מחייכת. כן. שקט. כל כך הרבה שקט שהוא כבר צורם. שקט בלילה, שקט בשבת, שקט בלב.
זה לא שאני לא יודעת ליהנות מהשקט, האמת רוב הזמן אני באמת נהנית מהשקט. אבל משהו בחופש הגדול מדגיש את מה שאין. ואולי, גם את מה שיש: יכולת להיות עם עצמי. לאהוב, למרות הכל. לנשום עמוק, לבחור בטוב, גם כשאין לי למי להכין סנדוויץ'. ובינתיים, אני חוגגת את החופש שלי בדרכי: בלי להסיע לחוגים, בלי לצעוק "למיטה!", בלי לנהל משא ומתן עם בני ארבע. טוב בעצם, את זה אני דווקא עושה עם אחיינים שלי.
אבל תכל'ס, אני חופשייה! חופשייה להוציא 45 שקלים על שוקו וקרואסון בבית קפה לבד, בלי רגשות אשם. או חופשייה לבהות בתקרה ולתהות אם זה סימן משמיים או סתם עכביש עם בעיות במערכת העיכול.
וגם חופשייה לצאת לדייט באמצע אוגוסט עם מישהו שמדבר על האקסית שלו, בזמן שאני נמסה מהחום ומקווה שהמסקרה שלי לא נמרחה ואני נראית כאילו חזרתי מקרב איגרוף שהפסדתי בו. חופשייה אפילו למחוק את כל האפליקציות, ולחזור ולהוריד אותן שוב מרוב ייאוש.
