הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים, א', א').
רש"י העיר ששמות המקומות הנזכרים בפסוק רומזים לתוכחות על חטאים שנעשו במקומות אלה. כך למשל "פארן" רומז לחטא המרגלים שנשלחו ממדבר פארן, "תופל ולבן", רומזים הם לתוכחה "על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".
בעל ה'כלי יקר' דוחה את הדרשה ש"תופל ולבן" רומזים לדברים "שתפלו על המן" כי לדבריו "אין לו דמיון במקרא". עיקר הטענה של ה'כלי יקר' כנגד דברי רש"י היא, לשון 'בין פארן' 'ובין תפל', מה פירושם של המילים 'בין ו'בין', שאין אין לו ישוב לפירוש רש"י. לכן מפרש הכלי יקר "בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל" באופן הבא, "בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, כי פארן היינו מעשה מרגלים אשר בו בכו בכיה של חנם והוקבע בכיה לדורות בליל תשעה באב, ותופל היינו העגל אשר עשו…וזה היה בשבעה עשר בתמוז… וזהו לשון "בין" "ובין" הנאמר כאן, וכמו שנאמר "כל רודפיה השיגוה בין המצרים".
ה'כלי יקר' מבאר מדוע ימי 'בין המצרים' הם ימי נפילה לישראל. לדבריו, הצלתם של ישראל מן האויבים יכולה להיות "באחד משני דרכים או בשניהם כאחד"
א. על ידי "ואהבת את ד' א-לקיך", המביאה לדבקות ו"אז הוא מציל לכל הדבקים בו".
ב. על ידי "ואהבת לרעך כמוך", "אז איש את רעהו יעזורו", ואף אם סר ד' מעליהם בשל חטאם, מכל מקום יש להם קצת תקווה בדרך הטבע... ומכאן הוא למד כי הבעיה הגדולה היא דווקא בימים אלה "בשני זמנים אלו איבדו ישראל שניהם כאחד, ואם כן אל מי ינוסו לעזרה, "כי בשבעה עשר בתמוז שעשו העגל בו ביום נזורו אחור ופנו אל ד' יתברך עורף ולא פנים…ואז איבדו ההצלה הבאה מפאת ההשגחה. ובתשעה באב היה מעשה המרגלים בו ביום נולדה מדת שנאת חנם בישראל, כמו שנאמר "ותאמרו בשנאת ד' אותנו הוציאנו וגו'"…(שם, א', כ"ז). כלומר, תפיסת עולם כזו ששנאת האחר, היא טבע לך, הרי שזו תופנה לכל, גם אלוקים שגזר שלא ננחל את הארץ בוודאי בשל שנאתו אותנו.
הרב בני קלמנזון, שאיבד את בנו אלחנן כשירד לבארי לסייע ולחלץ פצועים ונהרג, מציע שהקלקול היה נעוץ בעצם קיומה של חברה משוסעת, שבה השנאה התהומית הכתיבה את מערכות היחסים.
מפורסמים הם דברי חז"ל בטעם חורבן בית שני, מפני שהייתה בו שנאת חנם. "ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים" (יומא ט' ב').
הנצי"ב בפירושו 'מרומי שדה' שואל על קביעה זו, הרי אנו יודעים שבסוף בית שני היה גם שפיכות דמים! אלא שלדעתו, שונה הייתה שפיכות דמים בבית הראשון מבית שני. בבית ראשון הייתה שפיכות דמים של פושעים, ואילו בבית שני שפכו דמים רבים כאשר כל אחד בטוח שהוא עושה את המעשה לשם שמיים.
בעל ה'ערוך לנר' מבאר את הסיפור על רבי עקיבא שראה שועל יוצא מבית קדשי הקודשים (בסוף מסכת מכות) – השועל מסמל את עוון שנאת חינם. הגמרא אומרת שכאשר בית ראשון חרב יצא אריה מבית קודשי הקודשים, בבית ראשון החטאים היו חמורים וברורים ביותר ולכן יצא אריה. לעומת זאת, בבית שני החטאים היו הרבה יותר מתוחכמים, ערמומיים, ולכן רבי עקיבא ראה שועל שיצא מקודש הקודשים.
בעל 'ערבי נחל' על פי עקרון זה הסביר את דברי הגמרא "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה – אף ישראל שבאותו הדור" (שבת קי"ט, ע"ב). 'ראשו של זה בצד זנבו של זה' – על עצמו האדם הסתכל על הראש, על מעלותיו, על הצד החיובי שבו, ואילו על האחר, האדם התבונן בזנב שלו, בחסרונות שלו (ניצבים דרוש ז'). כשרואים את חסרונותיו של האחר מתמלאים בשנאה.
לאור דברים אלו יש לשאול מהו המושג 'אהבת חינם', נראה שעיקר הדבר הוא לימוד זכות. גם אדם שחוטא באופן אובייקטיבי, אפשר ללמד עליו זכות בדרכים שונות, אולי יצרו תקפו.
הרב קוק באגרת תקנ"ה לימדנו להתבונן לא רק על המעשים הגלויים, אלא להתבונן על הצד הפנימי הכמוס שהוא טוב, שכך מתאפיינים לפי חז"ל ימות המשיח, "טב מלגו וביש מלבר", שונה הוא הצד הפנימי מזה הנראה מבחוץ, וזו אהבת חינם.
