הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')עימותים צבאיים חורזים חלקים רבים של פרשת "דברים". משה רבנו סוקר את המלחמה בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן, שני אויבים שהטילו חיתתם על עמי האזור. המלחמה בסיחון זוכה לתיאור נרחב ביותר, וזאת כנראה משום שהיא הפכה את בני ישראל מעם של עבדים משוחררים לעם של לוחמים שנתפסים כמעצמה אזורית. ה' הבטיח לפני מלחמה זו: "הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ תֵּ֤ת פַּחְדְּךָ֙ וְיִרְאָ֣תְךָ֔ עַל־פְּנֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים" (ב, כה). המלחמה בעוג מתוארת בקצרה ומתמקדת בערשו שהייתה לא צרה ולא קצרה: "הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל, הֲלֹא הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ".
הפסוק מתאר את מיטתו הענקית של עוג, שהצגתה ברבת עמון העצימה והמחישה את האימה שהוא הטיל על העמים השכנים. ממדיו העצומים של עוג יצרו כנראה מחסום פסיכולוגי בכל עמי הסביבה שהרתיעו אותם מלהילחם בו. משה ציין זאת כדי שבני ישראל יפנימו שכאשר יש הכרח להילחם אין להיבהל מעוצמת האויב, ויש להילחם בעוז גם באויב מפחיד כמו עוג. עם ישראל של ימינו ידע אף הוא לשבור מחסומים פסיכולוגיים גדולים כשחייליו נכנסו לתוך רצועת עזה הצפופה והחפורה בראשית המלחמה, כשנכנס בעובי הקורה במלחמה בחיזבאללה, ומעל הכל כשיצא לתקוף את הצר הפרסי במבצע 'עם כלביא'.
arisa-chattasa
אולם לפני שמשה מתאר את הניצחונות הגדולים הוא מדבר על העימותים הצבאיים שעם ישראל נמנע מלהיכנס אליהם, דוגמת בני עשיו, מואב ובני עמון. לגבי אלה התקבלה אזהרה מגבוה שלא להתגרות בהם ולא לצור עליהן, וזאת חרף העובדה שארצות אלה כלולות בגבולות ארץ ישראל שהובטחה לאברהם, ולמרות שההימנעות ממלחמה בהם גרמה להתארכות והתמשכות של הנדודים עד שקצרה נפש העם בדרך (במדבר כא, ד), והגבירה את הסכנה להתקפות עתידיות מצידם כפי שאירע בתקופת השופטים.
אמנם היו סיבות קונקרטיות לכך שבני ישראל נלחמו בעמים מסוימים ונמנעו מלהילחם באחרים, אולם נראה שהמלחמות שצוו בני ישראל לנהל תאמו גם חשיבה פרגמטית. לא היה טעם להילחם בכל המזרח התיכון בבת אחת. גם בתקופה בה היו ניסים גלויים והשגחה אלוהית מתמדת עם ישראל ניהל מלחמות הכרחיות בלבד, ידע שלכל מערכה צבאית צריך לבחור את העיתוי הנכון, ושאסור להתפתות להרחבה והתמשכות יתר של הלחימה בשל שיקולים תיאורטיים על העתיד, כשהמחירים והנזקים בהווה הם גדולים ומוחשיים תמיד.
גם בראשית נאומו של משה אנו מוצאים גישה מאוזנת ופרגמטית באשר לשימוש בכוח, וזאת כשהוא מוכיח את עם ישראל על חטא המרגלים. הוא מתאר כיצד בני ישראל שמעו את דברי שנים עשר המרגלים על "בני ענקים ועָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם", והם חשו פיק ברכיים ורצו לחזור למצרים. המחסום הפסיכולוגי ואימת המלחמה, גרמו לחטא הגדול שאירע בליל ט' באב, וכך נוסדה "בכיה לדורות" שבהמשך מצאה את המשכה בחורבנות.
מנגד היו בעם גם מעפילים עקשנים שחשבו שיש ביכולתם להעפיל לעלות ההרה וללכת ראש בקיר, כדי להגיע להכרעה בכל מחיר. הם רצו לכבוש בכוח את ארץ ההבטחה, אבל האויב האמורי כתת אותם "עַד-חָרְמָה". משה מזהיר בדבריו בפרשתנו הן מפני הבהלה שיצרו המרגלים והן מפני ביטחון רב ולהיטות יתר אלי קרב שהפגינו המעפילים. להיזהר מ"אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת-לְבָבֵנוּ", ובה בעת להישמר מ"אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה", המזידים לעלות ההרה בכל תנאי ומצב.
בירושלים של סוף ימי הבית השני השתלטו הקנאים על ההנהגה, ובחרו ללכת ראש בחומה (גיטין נו, א ועוד). אותם "בריונים" בלשון חז"ל האמינו בכוחם לנצח כל אויב, ושבכל האירופאים האלה מרומא אסור להתחשב. מנגד עמדו החכמים שדגלו בחשיבה פרגמטית. הם הבינו את גבולות הכוח וסברו שיש לחתום על הסכם שיעצור את המלחמה וישחרר את ירושלים הנצורה, אך המנהיגות הלוחמנית, שרק היא יודעת מה טוב לאומה, בחרה בשריפת מחסני העצים והתבואה, ואילצה את העם להמשיך במלחמה. כולנו חייבים תודה להוצאת ארון המתים, ממנו רבן יוחנן בן זכאי יצא, ובקומו לתחיה זכה עם ישראל להמשכיות ותקומה.
רבן יוחנן עמד בעת המרד והחורבן בראש החכמים, ומנגד אבא סיקרא אחיינו עמד בראש הבריונים. ריב"ז, ממשיכו של משה, ידע בוודאי היטב את תורת משה לשעה ולדורות, והבין כיצד במצבים הביטחוניים הרגישים והקשים בהם נתון עם ישראל יש הרבה כורח להשתמש בכוח, אבל יש להתחשב גם במגבלות הכוח. עת לירות ועת לחדול, עת לשרוף מאגרי מזון ועת לחלק מזון, עת לשלוח לוחמים ועת להשיב שבויים, עת לבכות את החורבן ועת להפיק ממנו לקחים.
