פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת קורח הציתה את דמיונם של פרשני המקרא. במשך מאות שנים, הפכו בה והפכו בה, כל אחד לפי דרכו, ומצאו בה את שלבם חפץ. מחלוקת ושנאות, קנאה ותחרות, יצרים ומאבקי שררה. הכל, בכל מכל.
על פני הדברים, נראית טענתה של עדת קורח מוצדקת. היא נלחמת במינויים המשפחתיים של משה ואהרן, בעד כינונה של חברה דמוקרטית יותר, שוויונית יותר, צודקת יותר, שתפקידיה נמסרים למועמדים בזכות כישוריהם, לא בגלל קשריהם, קשרי המשפחה שלהם: "כי כל העדה כולם קדושים, ומדוע תתנשאו על קהל ה'?".
אם אמנם כך הוא, מה טעם הובילה מחלוקת זו לטרגדיה הנוראה, עד שבלעה הארץ את פיה ומחתה אנשים, נשים, טף ורכוש?
בבקשו להסביר את החטא הגדול, ביקש הרי"ד סולובייצ'יק לתלותו במניע שמצית את אש המחלוקת. אכן, גם לפני פרשת קורח ניכר העם בתלונותיו, עד כדי כך שלעתים נוצר הרושם כי בני ישראל היו "מתלוננים סדרתיים". אך במחלוקות האחרות, המניע לתלונה היה אובייקטיבי. כאשר פרעה רדף אחריהם על שפת ים סוף, פחד העם כי הוא הולך להשמיד אותם. ברפידים, לא היו לעם די מים לשתות; בחטא העגל העם חשש שמא משה לא ירד מן ההר והוא יוותר לבדו, כצאן ללא רועה.
בכל מאורעות אלה התלונה והמריבה לא נבעו ממניעים אידיאולוגיים. הם היו ספונטניים, לא מתוכננים ומחושבים היטב, אלא נבעו מרעב ומצמא, מפחד ויראה.
לא כן חטאם של קורח ועדתו. מחלוקת זו לא נועדה לסיפוק צרכים בסיסיים כמו לחם ומים, או להשקיט רעב ולהשכיח את המורא מפני האויב. המרד נועד למטרות שונות לחלוטין: שררה ושלטון, כוח ומשרות.
זאת ועוד: הפעם לא הייתה זו תלונה 'עממית', של העם כולו, אלא מרד של קבוצה נבחרת, מצומצמת, אליטיסטית. כמה מאות איש שנמנו עם האצולה האריסטוקראטית, בני האליטה-העילית החברתית. "כולם נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם". לא מרד ספונטני אלא ניסיון הפיכה מתוכנן היטב.
בפירושו לתורה, מפרש הרמב"ן שהמרד של קורח החל כאשר אהרן נתמנה להיות כהן גדול והלווים נתמנו לכהן במקדש. מאורע זה אירע שנה שלמה קודם, אך קורח הסווה וכבש את כעסו. הוא לא יצא נגד משה באותם רגעים, כי ידע שלא יצליח להטות את לב העם אליו, מחמת אהבתם למשה: "והִנֵה היו [=בני ישראל] אוהבים אותו [=את משה] כנפשם, ושומעים אליו. ואילו היה מורד על משה בזמן ההוא, היה העם סוקלים אותו".
קורח המתין אפוא בסבלנות ל"שעת הכושר". כאופורטוניסט מושבע ידע שזו בוא תבוא. וזו אכן באה מוקדם משציפה.
לדעת הרמב"ן לא לחינם הסמיכה תורה את חטא המרגלים לפרשת קורח, על אף שמבחינה היסטורית היה ביניהם פער של כשנה (זאת, בניגוד לדעת ה"אבן עזרא" שסבור כי המרד של קורח אירע בעקבות החלפת הבכורים בלויים).
לדעת הרמב"ן, חטא המרגלים והעונש שהשית הקב"ה על דור המדבר לבל יבוא אל הארץ אלא ינדוד ארבעים שנה במדבר יצר כר נוח למרד של קורח. באותה שעה נראו הבטחותיו של משה להביאם לארץ הבחירה רחוקות מתמיד.
התקווה הפכה לייאוש. וקורח ניצל זאת היטב.
כמורד מיומן, עשו קורח ובני עדתו שימוש בדמגוגיה זולה כדי להסית את לב ההמון. "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו אף תשתרר. אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו, ותיתן לנו נחלת שדה וכרם?".
לצד פירוש זה, מן הראוי לעיין גם בפרשנותם של חז"ל שתלו את החטא ב"שיקולים הזרים" שהנחו את המחלוקת. לא מחלוקת לשם שמים, אלא מחלוקת שתכליתה קניית שררה.
הסבר אחר נתלה בדרשת חז"ל (סנהדרין קט, סע"ב): "און בן פלת – אשתו הצילה אותו. אמרה לו: מה תועלת לך במחלוקת זו? … השקתה אותו יין, סתרה שערותיה, וישבה בפתח הבית. כל מי שבא ורואה אותה יושבת בפתח ושער ראשה פרוע – חוזר לאחוריו. בינתיים נבלעו קורח ועדתו". ללמדך, אומר א"מ הרב מנחם הכהן, בעל "תורת עם", ש'צדיקי' עדת קורח, דתן ואבירם, נזהרו מלהתקרב למקום בו ישבה אישה שלא כיסתה שערות ראשה, וברחו מפניה כמפני האש. אך אותם "קדושים" עצמם לא נמנעו מלהצית אש מחלוקת נגד משה רבנו, איש האלוקים, ונגד אהרן הכהן, משיח ה'. הווי אומר: כדי להיות "קדוש" באמת ובתמים, לא די בלבישת גלימת חכמים, במלמול פסוקים ובחלוקת קמעות, אלא יש לקיים כל האמור בפרשת "קדושים תהיו": לעשות חסד, לברוח מן הגזל והעושק, להימנע מעשיית עוול במשפט, ובעיקר להצניע לכת. "לא ברעש ה'".
בדרך דומה ביאר, על דרך הדרש, מו"ר הרב יהודה עמיטל ז"ל, ראש ישיבת "הר עציון", את מאמר חז"ל (ילקוט שמעוני מלכים, רי): "גדול מה שנאמר אצל עובדיהו ממה שנאמר אצל אברהם. אצל אברהם נאמר "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", ואילו אצל עובדיהו נאמר "ועבדיהו היה ירא את ה' מאד" (מל"א יח, ג).
פירושם של דברים: אברהם אבינו היה "סתם" ירא שמים, הולך תמים ופועל צדק, בענווה, בצניעות. ואילו עבדיהו, שרו של בית אחאב, היה "ירא אלוקים מאד", מתגאה ומראה יראתו וענוותנותו לעיני כל, כאומר "ראו כמה צדיק אני". יראת שמים ו"קדושה", ראוי להם שייקנו במעשים ולא בדיבורים, מתוך ענווה, שפלות רוח וצניעות.
(קרח תשס"ה)
