פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
אחת התחושות החריפות שמלוות את העיון בפרשת ההכנה של יעקב למפגש עם עשיו אחיו היא תחושת הנרדפות, המרחפת מעל ראשו כצל שחור ומאיים.
אכן, יעקב שרה עם אלוקים ועם אנשים ויוכל להם. מ"איש תם, יושב אוהלים", היה לאיש פיקח ומצליח, היודע לנווט את דרכו בסערות החיים, ויודע לא רק כיצד לשרוד אלא אף להצליח.
ועדיין, מראשית דרכו ועד כלה, עומדים חייו בסימן של עימות בלתי פוסק. כבר בצאתו מרחם אמו, אחז בעקב אחיו. לימים, קנה ממנו את הבכורה ב"נזיד עדשים", נטל ממנו את ברכותיו של אביו "במרמה", וברח מפני החשש שמא עשיו אחיו מתנחם אליו להורגו.
גם בשהייתו בבית לבן היו חייו מלאים עימותים ומאבקים. "ויהי בבוקר והנה היא לאה". לבן המהתל בו ומחליף את משכורתו "עשרת מונים". וכך עוד ועוד.
אך ביקש יעקב לישב בשלווה, וכבר קפץ עליו 'רוגזו' של מי מאויביו. עשו אחיו, כך הוא סבור, עדיין מתנחם לו להורגו, גם לאחר שחלפו עשרות שנים מאז מעשה הברכות.
לבן הארמי ובניו, חמיו וגיסיו, מחפשים כל דרך לרמותו ולהפילו בפח, ואפילו ה"איש" – אותו מלאך אנונימי (אמיתי או בחלום-חזון הנבואה), נאבק עמו בשעה שהוא מבקש לחלץ את נשיו וילדיו ולמלטם מאימת הרודפים.
אין זה מפליא אפוא שמכל השמות, ניתן ליעקב דווקא השם "ישראל", "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל".
כדרכם, ראו חז"ל בחיי יעקב גם "סימן לבנים". מורה דרך, מעין "הוראות שימוש", כיצד יש להתכונן לעימות. "אמר רבי יונתן: כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון, ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם, יניח פרשה זו – של פגישת יעקב ועשו – וילמד הימנה טכסיסי פיוסים וריצויים" (מדרש לקח טוב, וישלח).
דרך כלל, אדם נורמאלי, קרוב לשנתו המאה, שעשה חיל וצבר הון רב, מוקף בילדיו ונכדיו, מגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
לא כן יעקב. למרות הצלחותיו המרובות והמוכחות, נותר ישראל הגיבור בדמותו של "יעקב" הנרדף, המעונה, הבורח מאימת אויביו. אשרי אדם מפחד תמיד. חששן בלתי נלאה, המביט כל העת לצדדים כדי לוודא שאין מי שרודף אחריו.
כבן למשפחת "ניצולים", בנו של יצחק שריד העקדה, יודע יעקב שאין ביטחון בעולם הזה.
לא ייפלא אפוא, שאותה קריאה גדולה, "אל תירא עבדי יעקב", מושרת עד היום, אלפי שנים לאחר פטירת יעקב, מדי מוצאי שבת, בצאת אדם מישראל ממנוחת השבת, שיש בה שלום ושלווה, השקט ובטח, לחיי המעשה.
מעשה יעקב משמש, במודע או שלא במודע, לטב ולמוטב, סימן ביד בניו. גם לאחר ששרדו גזרות נוראות ואיומות, והצליחו למלט עצמו, כ"עם שרידי חרב", מועטים מתוך רבים, מגיא ההריגה של השואה, גם לאחר שבעים ושתיים שנות עצמאות, והישגים טכנולוגיים ומדעיים חובקי עולם, נותר "ישראל" – כמו ר' ישראל – עם פחדיו.
לצד החשש במישור הפיזי, סכנת האבדון והכליה, יש לא מעט אנשים שחששם מתמקד במישור הציבורי, הנפשי והפסיכולוגי. "מה יאמרו", מה יכתבו עלי", "אלו פשקעווילים יפרסמו".
למרבה הצער ולמגינת לב, חשש זה פושה לעתים גם בקרב חכמי תורה, דיינים ופוסקי הלכה, עד שאמרו על חלקם שיותר משיראת שמים בלִבָּם, יראת הציבור ואימתו עליהם, פן יחרים וינדה אותם.
לאלו גם לאלו, מורה הנביא ירמיהו (ל,י): "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה', וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם, וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד".
(וישלח תשפ"א)
