מערכת שבתון
הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני ערים.
ברית סיני היא המאורע המכונן בתולדות ישראל; הרגע שבו עם ישראל עמד מול האלוקים ביראה וברטט, ונשבע אמונים לעצמו ולא-לוהיו.
אך, בפרשת השבוע, מסתתרת ברית נוספת, לא פחות משמעותית אך הרבה פחות מוכרת: הברית בערבות מואב. זוהי ברית שנכרתה רגע לפני הכניסה לארץ, כאשר עם ישראל נמצא בשלב בשל ובוגר יותר, שמזכירה לנו שהזהות שלנו כעם אינה נוצרת רק מתוך פחד ויראה מהא-ל, אלא גם מתוך בחירה, הדדיות ואחריות משותפת.
בברית סיני, הקב"ה נגלה במעמד אדיר, והרובד המרכזי היה היראה וההתגלות: "לבעבור תהיה יראתו על פניכם". בברית ערבות מואב, לעומת זאת, הטון שונה. א-לוהים לא מתגלה מלמעלה, והיוזמה עוברת דווקא לעם ישראל עצמו: "את ה' האמרת היום", ובמקביל "ה' האמירך היום". זוהי מערכת יחסים הדדית – עם שבוחר באלוקיו, וא-ל לערוב לשגשוגו של העם בארצו.
אבל הממד החשוב ביותר בברית הזו הוא הערבות שביננו. חז"ל קבעו כי דווקא שם, במואב, נקבע העיקרון שכל ישראל ערבים זה בזה. לא עוד אוסף יחידים הניצבים מול שמיים רועמים, אלא ציבור שלם הנושא באחריות הדדית: מהחזק ועד לחלש, מן הנשיא ועד חוטב העצים ושואב המים.
אחריות שבלב האומה
רשימת "הארורים" בברית מואב אינה עוסקת רק בעבירות פולחניות חמורות, אלא בעיקר בעבירות נסתרות שפוגעות באופן אנוש במרקם החברתי וביחסים שבין אדם לרעהו: מי שמסיג גבול, מי שמטה משפט יתום ומי שמכשיל עיוור. התורה מלמדת אותנו שמה שמפורר את העם מבפנים איננו דווקא אויב מבחוץ, אלא השחיקה ביחסים הפשוטים שבין אדם לחברו.
הברית הזו הופכת את האחריות ההדדית ליסוד לאומי. היא איננה רק מחויבות של הפרט לעבודת ה', אלא חיבור עמוק בין שמירת המצוות לבין היכולת שלנו להתקיים כחברה בריאה וצודקת. עם ישראל נהיה לעם רק כשהוא מבין שגורלו של כל אחד תלוי בחברו.
בין מואב לישראל של היום
קשה לקרוא את פרקי הברית הללו ולא לחשוב על המציאות שלנו כיום. אנו בעיצומה של המלחמה הארוכה ביותר שידענו זה דורות; מחד, אנו חווים רגעים מרוממים ולעיתים אף בלתי נתפסים של אחריות, רעות וסולידריות. אך במקביל גם מרגישים שעוד רגע אנחנו מתפוררים לרסיסים. קווי השבר בין חלקי החברה הישראלית מוכרים וידועים, אך לצידם ומתוכם, אנו חשים כי מתחת לפני השטח, ופעמים רבות גם מעליו, מתרחש דבר מה אחר: ערבות הדדית, טשטוש זהויות מגזריות וצמא עמוק לספר מחדש את הסיפור שלנו כעם אחד שמבקש לכונן את הברית הפנימית בין חלקיו השונים, וכן, גם בינו לבין א-לוהיו.
יש מי שיראו בזה "רוח סיני", אך האמת היא שזו בדיוק הרוח של הברית בערבות מואב: ההכרה כי לא נוכל לשרוד ללא האחריות ההדדית הזו ביננו לבין עצמנו, היא התנאי המקדים לכל ברית ביננו לבין הנשגב, הקדוש והא-לוהי. דווקא ברגעי משבר כמו עתה, מתחדדת ההבנה שללא סולידריות עמוקה, אין לעם ישראל זכות קיום, לא בארץ הזו ולא בשום מקום אחר.
מה נדרש מאיתנו?
השאלה הגדולה היא האם נדע להפוך את הרגעים המכוננים הללו, לתשתיתה של ברית חדשה שנצליח לכרות ביננו לבין עצמנו.
האם נצליח להוביל לכך שהערבות והאחדות לא יישארו רק תגובה למציאות חירום, אלא ייהפכו לאבן יסוד של חיינו הלאומיים החדשים?
האם נדע לנסח מחדש את זהותנו כעם שגורלו משותף – מעבר לכל מחלוקת פוליטית או השקפת עולם ספציפית?
הטקסט המקראי מעניק תשובה ברורה: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל – הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ". לא ברגע ההתגלות המרעידה בהר סיני, אלא דווקא כאן, בשעה שכולנו ניצבים יחד ולוקחים אחריות על גורלנו הלאומי. אולי אנחנו שבורים וכואבים, אך אנו גם מלאי אמונה ותקווה, ומכוחה נאספים יחד מכל השבטים, גברים, נשים וטף, מנהיגי ציבור ופשוטי עם – ונולדים מחדש כעם.
סיום – ברית לחיים
המסר של ברית ערבות מואב הוא פשוט ונוקב: עם ישראל איננו רק קבוצה של יחידים מאמינים, אלא גוף חי שמחבר את כולם לערבות עמוקה, שמעבר לכל אידיאולוגיה ספציפית. זו לא רק מחויבות דתית, אלא מהות לאומית משותפת, שיונקת גם מהברית החיה ביננו לבין בורא העולם. וכפי שתיארו חז"ל – "ציבור לא מתים". כל עוד אנחנו שומרים על הערבות הזו, יש לעם הזה עתיד, שיש בו גם אופק של נחמה ותקווה, ובעיקר – זיקה אל הנצח.
בתוך החושך והמלחמה שאנו עדיין בתוכם, אולי זה הרגע לשוב אל הברית ההיא, לשוב ולכרות אותה מחדש בינינו. להבין שבלי אחריות הדדית אין לנו קיום. אבל כשאנחנו נושאים זה את זה, בליבנו וגם במעשינו, אזי גם בתוך הכאב והשבר הקשים ביותר, מתגלה מחדש התקווה והברכה. שנזכה.
