פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אפיונה המרכזי של פרשת כי תבוא, עיקרה ראשה ורובה, הוא פסוקי הברכה והקללה. בתוך שלל פסוקים אלה, תופשים מקום מרחבים גיאוגרפיים שונים: "ארץ", "עיר", "שדה", "המקום אשר יבחר ה' ", "דרך", "בית" ו"מעון", וכל אחד מהם דורש שימת לב מיוחדת.
בראשית הברכות מופיע אזכור כפול של שני מרחבים חשובים: "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה". כך גם ב"תמונת המראה" שבראש פרשת הקללות: "ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה".
במהלך הדורות, ביקשו פרשנים ודרשנים, ראשונים כאחרונים, לעמוד על כפילות זו ולתת בה טעם.
חלקם, ראו ב"עיר" סמל לעולם ה"מבוית", מעשה ידי אדם. מקום סואן, שואן, הומה אדם, שוקק חיים. בניינים גבוהים, גורדי שחקים, שדרות וכיכרות, חיי חברה ומסחר, חינוך ותרבות. מקום קרוב לביתו של אדם שבו בני אדם ממגוון מגזרים נפגשים, יוצרים קשרים ומקיימים חיי קהילה.
לעומת זאת, ה"שדה" מייצג עולם מבודד ומרוחק יותר. טבע, מרחב פתוח, מקום שאינו הומה אדם ועל דרך הכלל יושביו דומים זה לזה, המוקדש לעמל כפיים, לעבודת האדמה, התבודדות, תפילה ויצירה, וגם בסיס להשראת השכינה או לנופש והתרעננות.
ולא לחינם נדרש הפסוק בבראשית (כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה" בפי חז"ל – ורש"י בעקבותיהם – כבסיס לתיקון תפילה, תפילת המנחה. ויפה הוסיף רבנו בחיי פירוש אחר על דרך הפשט: "לשוח בשדה – להלך בין השיחים, כלומר להשתעשע ולטייל בין האילנות לרוח היום".
כך גם בתורת החסידות המדברת על "המלך בשדה", יציאת המלך – מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא – בחודש אלול, בימי הסליחות והרחמים, אל ה'שדה', כדי לפתוח פתח לדופקי בתשובה.
ביטוי זה, "המלך בשדה", היה למונח שגור כל כך בימינו עד שהולחן ונישא בפי משוררים וזמרים. מקורו, במשל שלימד האדמו"ר הזקן מחב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, ולפיו בחודש אלול, הקב"ה יוצא מארמון המלוכה שלו אל ה"שדה", כדי לקבל בחיוך פניו של כל יהודי, לכרות אוזן לשוועתו ולשמוע את בקשותיו.
ובלשון המקור שב"ליקוטי תורה": "משל למלך, שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואחר כך בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה".
בחיבורו "תורת עם", הביא הרב מנחם הכהן הכ"מ, אאמו"ר שנתבקש לישיבה של מעלה לפני מספר ימים ועשה הרבה מימיו גם ב"עיר" גם "עִם הָעָם שבשדות", אנשי ההתיישבות העובדת, את פירושו היפה של החת"ם סופר לפסוק זה: "כמה מעלות טובות למקום ולעיר עלינו. יש בה אנשים לרוב, משמשת היא מרכז לתורה ולחוכמה ואדם יכול ליהנות בה מדברים רבים ומגוונים.
וכמה מעלות טובות לכפר עלינו. אווירו צח ונקי, החיים בו שלווים והכל מתנהל על מי מנוחות, ועל דרך הרוב תושביו מכירים וקרובים זה לזה. וזאת הברכה, 'ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה', שיהא אדם מבורך בברכת העיר והכפר כאחת".
וסמך לכך אבא ע"ה את דברי המדרש (דברים רבה ז, ה) "ברוך אתה בעיר – בשכר המצוות שאתה עושה בעיר: חלה וציצית, וסוכה ונר שבת", והוסיף ושאל: "וכי מצוות אלה מקיים אדם רק בעיר? ומה טעם תלו אותן חכמים הראשונים בעיר דווקא?"
אף הוא השיב: יש שאדם בא "מן השדה", מה'כפר', מיישוב קטן, שבו שמר את כל המצוות. אך משהגיע לעיר הגדולה, שלא אחת מרובים בה "גויים", חטאים ופורקי עול למיניהם, מתבייש הוא ביהדותו, ונמנע מלקיים מצוות שעשה בעבר בעודו בכפר. לפיכך ציוו חכמים: 'היה ברוך בעיר כפי שהיית ברוך בכפר", והמשך לשמור את המצוות כולן. וכדברי הסעיף הראשון ב'שולחן ערוך': "ואל יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך".
הניגוד – כמו גם המעבר – בין ה"בית" וה"שדה" נתפש לא אחת כמעשה רב חשיבות. כך, למשל, בראיית עשיו כ"איש יודע ציד, איש שדה", לעומת יעקב, "איש תם, יושב אהלים".
תורת ישראל מלמדת אותנו שייעודו של האדם – כמו גם עמל כפיו – אינם צריכים להיות מוגבלים למקום אחד. יש משימות שמיקודן הוא ב"עיר", ב'אזור הנוחות' של האדם, בביתו פנימה ובבית המדרש, או במקום סואן והומה אדם.
אכן, אדם מישראל מְצֻוֶוה לצאת גם אל ה'שדה'. לאותם מקומות שלא אחת רחוקים הם מלב, מקומות שבהם האתגר לקדש שם שמיים, לקיים מצוות ולשמור אורחות מוסר קשה הרבה יותר: ב"שדה החיים", שדה הקרב ושדה המסחר.
יתר על כן: ברכת "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה" מבטאת לא רק את עצם חובת העשייה בשני המקומות, אלא גם את היכולת והחיוב לאזן ביניהם. לא רק "עיר", לא רק "שדה", אלא חיים בשני העולמות, תוך שילובם ושיזורם יחדיו. והעושה כן – גם ברוך יהיה.
