דינאמיקה של התדרדרות

מהפכות אינן קורות ביום אחד, כך מקובל לומר. בחטא העגל, לעומת זאת, התרחשה לכאורה נפילה מטאורית, כאשר ברגע אחד בסוף היום ה-40 לעליית משה להר סיני, נפלו בני ישראל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. היתה זו מהפכה בת יום שהובילה להתפרקות טוטאלית, כפי שרומזת התורה: "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם" וגו' (לב, ג).
אולם, ייתכן שגם חטא העגל היווה סיום של תהליך סמוי של ערעור פנימי, ובהתבוננות נוספת ניתן לגלות שאף ביום הגורלי התרחש תהליך הדרגתי.
בשלב הראשון של התהליך ביקשו בני ישראל אלוהות, וביקשו מאהרון: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱ-לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ". וכך, אחרי שאהרן נעתר להם: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת" – עולה הוא קורבן שנשרף כליל לה' – בשלב זה, כך אומרים בעלי המוסר, הם היו מוכנים להקריב את הכל למען האמונה, וכשהם מונעים על ידי פרץ אנרגיה של קדושה, הם אף נתנו "את נזמי הזהב אשר באזניהם". על זה נאמרה אמרתו החריפה של ר' אייזל חריף: "בוא וראה מה בין הדורות הראשונים לדורות האחרונים: בדור המדבר היו מוכנים לפרוק את כספם וזהבם כדי לעשות להם אלוהים, ואילו כיום מוכנים לפרוק עול א-לוהים כדי לעשות כסף וזהב…".
בשלב הבא: "וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים" – בקורבן השלמים יש חלק למזבח, אך יש חלקים מהקרבן שהבעלים אוכלים. בשלב זה הם עדיין מוכנים להקריב ולהתמסר, אבל יחד עם זאת הם מבקשים גם לקבל ולהרוויח, רוצים טובות הנאה.
בשלב השלישי: "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ" – זנחו את האידיאולוגיה, הערכים נעלמו, ההתלהבות הקדושה נגוזה, והם רוצים רק ליהנות מפרות מפעלם.
בשלב האחרון: "וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" – לא רק הנאות הם מבקשים, אלא סיפוק יצרים– אין "לצחק" אלא לשון עריות ופריצות (ב"ר נג).
בהתאם להבנת השלבים יכולים אנו לענות על שתי שאלות. האחת: מדוע הופתע משה לראות את שהתרחש במחנה, למרות ש-ה' אמר לו בעודו על ההר שבני ישראל חטאו? השנייה: מדוע עשה משה את כל הדרך מן ההר אל העם כשלוחות האבן הכבדים בידיו, אם לדעתו אין לתת אותם לעם החוטא?
לאור תורת השלבים ניתן להסביר שבין הרגע בו יידע ה' את משה על חטא העם לבין הגעת משה אל המחנה, חל שינוי גדול במצבו של עם ישראל. ה' מסר למשה: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ… וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ובכך גילה לו שהעם חוטא אך מצוי באקסטאזה רוחנית. בעוד משה יורד במורד הפתלתל של ההר, העם גלש במדרון החלקלק של החטא. משה ציפה לפגוש אנשים מלאי שאר רוח שטעו, ואפשר לתקנם, אך התאכזב למצוא מתהוללים ויצריים שאיבדו קשר וריכוז. עתה הבין שעליו לעשות מעשה דרסטי ומזעזע, ולשבור את הכלים, כדי שאפשר יהיה לאתחל מחדש.
מקס ובר, מאבות הסוציולוגיה, עמד על כך שבכל מהפכה תרבותית ישנו שלב כריזמטי המתאפיין בהתרוממות רוח, בתחושות של שליחות וחזון, פעילות מלוכדת וסוחפת. בהמשך מגיע השלב הרוטיני שבו המהפכה מותכת לחיי יום-יום של שגרה, וההתלהבות האלטרואיסטית מפנה מקום לעלייתם של שיקולי נוחות ומימוש עצמי. דינאמיקה זו הינה תופעה מוכרת במידה מסוימת גם בהוויית החברה הישראלית במעבר מדור המייסדים שהקריב עצמו למען ערכים ורעיונות, לדור הנכדים שלעתים מקריב רעיונות וערכים למען עצמו.
חטא העגל מלמד על הסכנה שבהתדרדרות ההדרגתית, וממחיש את הצורך לזהות תהליכי שחיקה ונפילה כדי לעצור אותם בזמן. הוא מדגיש שלפעמים יש הכרח לזעזע ולבצע מעשה קיצוני, כדי ליצור
שינוי כיוון. עם זאת סיפור העגל גם מלמד שאף אם הקלקול התקרב אל הדיוטא התחתונה, כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן ואסור להתייאש. כל עוד עדיין קיימת לחלוחית של ערכים ואידיאלים בקרב העם, יש בשביל מי ובשביל מה לשאת את הלוחות בזהירות ובנחישות ולרדת כמו משה "מִן הָהָר אֶל הָעָם" על מנת לבנותו ולהעלותו.
(כי תצא תשעט)