מערכת שבתוןישראל היא מחוללת המוסר והבהירות האסטרטגית הגדולה של הדור הזה, והיא חייבת להמשיך לפעול בעוצמה כנגד כל אויביה. מהסכמי נורמליזציה, דרך הבידוד הבינלאומי ועד תנופת הבנייה ביו"ש: הערכה אסטרטגית לשנת תשפ"ו
דוד מ' וינברג
לפני שניגשים לבחינה מדודקדקת של החזיתות מול אויבינו, יש להזכיר לעצמנו את התמונה הרחבה ואת פרדיגמת הביטחון הלאומי המעודכנת הנובעת מכך.
האסלאם הרדיקלי הכריז מזמן מלחמת תרבות על המערב, נגד אמריקה כ"השטן הגדול" השנוא, נגד אירופה כ"השטן הבינוני" המבוזה, ונגד ישראל כ"השטן הקטן" הערמומי. האסלאם הרדיקלי, המתודלק אידאולוגית, והממומן והמחומש על ידי איראן השיעית ועל ידי מדינות סוניות רדיקליות כמו טורקיה וקטאר, מבקש את הכניעה התרבותית והפוליטית של השטנים הללו ואת השמדת ישראל. בהתאם לכך, המלחמות הנוכחיות של מדינת ישראל עוסקות בהרבה יותר מביטחון אזורי או מסיכול מתקן העשרת האורניום בפורדו. הן עוסקות בהתקפה אידאולוגית חובקת עולם על המערב – על ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם והאזרח, כאשר ישראל ניצבת בחזית המאבק הזה.
ובכן, מדינת ישראל היא מחוללת המוסר הגדולה של הדור הזה. היא מעירה את המערב מנמנום התאבדותי, מחולשה תרבותית ואסטרטגית מסוכנת. לפיכך, על מדינות העולם לשבח ולהלל את ישראל, ולא לפטור אותה במלמולים מתוקים על "זכותה להגן על עצמה" ובלחישות על חשיבות אי-ההסלמה.
***
מה שהמבקרים-מרחוק אינם מבינים – או אינם מסוגלים לקבל – הוא שישראל פועלת כיום לפי פריזמה אסטרטגית מעודכנת, המבוססת על הבנת המציאות במזרח התיכון. ישראלים ומנהיגיהם מבינים שכללי המשחק של אויבי האזור הם אידאולוגיים וג’נוסיידיים – ואינם פונקציה של עסקאות או של פשרות. לכן, ישראל אינה יכולה עוד לאמץ מדיניות של "שקט ייענה בשקט" או להעדיף "איפוק", שכן זה מעניק לאויב זמן להתפתח ולהתחמש במסווה של "תקופות יציבות".
בעידן החדש, ישראל מתכוונת להשתמש בעוצמתה כדי לנטרל את אויביה זמן רב לפני שאלו יפתחו יכולות התקפה אסטרטגיות – ולעשות זאת בכל מקום באזור, בגלוי ובפומבי (לא עוד חיסולים מסתוריים של מדעני גרעין איראניים, מבלי לקחת אחריות, למשל). ישראל גם אינה חוששת עוד ממלחמות ארוכות בכמה חזיתות במקביל, על כל הקושי שבכך. היא לא תוותר על נכסים אסטרטגיים כמו יהודה ושומרון ו"כתר" החרמון (שהיה ידוע בעבר כגולן הסורי) תמורת הסכמים דיפלומטיים רופפים וזמניים.
היא תקדם נורמליזציה עם עוד מדינות ערביות על בסיס הסכמי אברהם – אך לא תמורת פנטזיות מופרכות כמו הקמת "מדינה פלסטינית דמוקרטית ושוחרת שלום". ישראל חותרת לייצוב אמיתי של האזור – אבל לא באמצעות תבניות דיפלומטיות שחוקות ונוסחאות כושלות המשדרות חולשה. ישראל יודעת שהשכנים שלה יחפשו פיוס אמיתי עם המדינה היהודית רק כשהיא חזקה.
וזה מביא אותנו ללב האיבה המערבית כלפי ישראל בעידן שלאחר 7 באוקטובר. ותיקי הדיפלומטיה החלשה והמסורתית אינם מסוגלים לעכל ישראל חזקה במיוחד. הם אינם מסוגלים לסבול ישראל היוזמת וחובטת באויביה בפיצוצי ביפרים ובפצצות חודרות בונקרים; ישראל הקובעת את הכללים בגבולותיה ובזירה האזורית הרחבה יותר.
למעשה, זו כל מטרת המהלך המכוער של צרפת, בריטניה, קנדה ואחרות להכיר ב"מדינה פלסטינית". כל ההצגה נועדה להחליש את ישראל – למנוע ממנה להיות "הגמונית" מדי בשאיפותיה, אגרסיבית מדי בפעולותיה הצבאיות, דומיננטית מדי בהכתבת מציאות אסטרטגית חדשה, מוצלחת מדי בהגנה על עצמה – כולל במניעת הקמתה של מדינה פלסטינית מסוכנת וחסרת הצדקה. בקיצור: בעיניהם, ישראל אינה יכולה "לנצח יותר מדי" – אפילו לא כאשר היא משבשת בהצלחה את תוכנית הגרעין האיראנית. ישראל חייבת להיות מרוסנת, מכונסת, מושפלת ומוכתבת.
אין מנוס מלומר לחברינו במערב: אתם יכולים לגנות ולהחרים אותנו, לפזר עלילות דם על "ג’נוסייד", להכיר במדינה-כאילו על חשבוננו, להתעטף בכאפיות ולהכות בתופי בונגו בפרלמנטים שלכם, ואפילו לתקוף יהודים ברחובותיכם. אתם יכולים להתחבק עם קטר ולחזר אחרי איראן. אבל תבינו: שום דבר מכל זה לא יעצור את ישראל מלעשות את הנדרש והנכון: להכות ללא הרף בשליחי הכאוס והג’יהאד הג’נוסיידי, היכן שלא יהיו – למען ביטחונה ולמען ביטחון העולם כולו.
***
באשר לבידוד הבינלאומי: צריך לומר: צונאמי שמונאמי! אין לישראל ברירה אלא לעמוד בפני רוחות הבידוד הדיפלומטי והחרם הכלכלי. זאת משום שמנהיגי העולם טעו באופן עקבי כמעט בכל נושא ביטחוני לאורך כל ההיסטוריה של ישראל, והתנהגו בנבזות כלפי ישראל בנקודות מפתח מדיניות, ומשום שהאיומים של BDS והרס כלכלי הם מוגזמים, בכוונה תחילה.
מנהיגים מערביים (לצד מנהיגים ישראליים רבים) טעו לגבי תהליך אוסלו. הם היו עיוורים לאופי הרצחני כלפי ישראל של התנועה הלאומית הפלסטינית, גם פתח וגם חמאס. במשך עשרות שנים הם שיתפו פעולה עם המסע הממושך של הרש"פ להכפיש ולהפליל את ישראל בפורומים בינלאומיים, כל זאת תוך הנצחת זהות הקורבן-פליט-שהיד הפלסטינית ואימוץ רף ציפיות נמוך כלפי הפלסטינים.
מנהיגים מערביים (לצד כמה מנהיגים ישראלים) טעו באופן מוחלט (בדיוק לפני 20 שנה) בעידוד "ההתנתקות" החד-צדדית של ישראל מעזה וגירוש התושבים הישראלים מיישוביהם היפים שם. השבר המכוער והמעוות הזה בהיסטוריה הישראלית והאזורית הוביל לקטסטרופה של שלטון חמאס בעזה, ומאז למלחמות רבות וסבל רב לישראלים ולפלסטינים כאחד.
וכמובן, מנהיגים מערביים טועים לגבי האחריות למלחמה הנוכחית בעזה. רבים מהם קראו לישראל שוב ושוב, כמעט מתחילת המלחמה, להפסיק את ההתקפה הצבאית על חמאס. באופן שגוי, הם מאשימים את ישראל ב"הפרות בוטות של החוק הבינלאומי", תוך התעלמות מהשימוש של חמאס בנשים וילדים כמגינים אנושיים, בבתי חולים כמחסני נשק, או בבתי ספר של האו"ם כמתקני שיגור רקטות.
לפיכך, אין לישראל ברירה אלא לבוז למנהיגים מערביים כאלה ולפעול על אפם ועל חמתם לטובת ביטחון ישראל. ישראל גם חייבת לעמוד בפני איומי הבידוד הדיפלומטי והכלכלי. היא בוודאי יכולה. תרחישי האימים של בידוד ישראל אינם מדויקים מסיבות רבות, כולל חולשת העולם הערבי, ההשפעה הפוחתת של אירופה, החוסן של המוניטין של ישראל בחוגים מערביים רבים, החוסן של הקשרים של ישראל במרכזי טכנולוגיה ועסקים עולמיים, ועוד.
למרבה הצער, האיום המוגזם ב"צונאמי", בקריסה מוחלטת של העולמות הדיפלומטיים והכלכליים של ישראל, הוא טריק ישן שמורידים מהמדף כל כמה שנים כדי לכפות על ישראל כניעה; להפחיד את הציבור הישראלי כדי להניע אותו לנסיגה ועוד נסיגה, להרתיע ישראלים ממדיניות ימנית סבירה.
ישראל חייבת לקבל את החלטותיה הדיפלומטיות-ביטחוניות מבלי להתחשב בנביאי הזעם וממכריזי ההיסטריה. במקום זאת, ישראל (וחבריה הנאמנים באמת בחו"ל) חייבת להתמקד בניצחון בקרבות אמיתיים בחזיתות קרב מוחשיות נגד אויבים חמושים ולהמשיך קדימה עם ביטחון עצמי, ובמידת הצורך מתוך התרסה כלפי מנהיגים מערביים שוגים.
***
באשר ליהודה ושומרון: אף אחד אינו משלה את עצמו ש"רשות" פלסטינית כלשהי יכולה או עומדת לחסום את צבאות הטרור האסלאמיים הנתמכים על ידי איראן באזורים האלה – כוחות שמאיימים ישירות על ירושלים ועל מרכז הארץ. רק צה"ל יכול ויעשה זאת. לכן, אנו עדים למבצעים צבאיים עצימים בג'נין, בטולכרם ובשכם כדי לעקור בנחישות איומים כאלה. זה יהיה כנראה דפוס פעולה קבוע של צה"ל.
ואגב, לישראל אין שום אמון ביכולתו של האיחוד האירופי או של ארה"ב להביא לרפורמות משמעותיות ברשות הפלסטינית שמטרתן להפוך אותה ל"ממשל דמוקרטי, שקוף, יעיל ובר-קיימא" (כפי שהצהיר השבוע הנשיא מקרון).
לאחר 30 שנה, ולאחר השקעת מיליארדי דולרים ויורו ברש"פ, התשואה על השקעה מערבית זו היא נוראה. ברש"פ אין דמוקרטיה, אין שלטון חוק, אין שקיפות, אין קיימות, אין השקעה ביציבות כלכלית, ואין חינוך לשלום. יש רק נפוטיזם ושחיתות, עידוד ותִגמול של טרור נגד ישראל, תעמולה אלימה נגד ישראל (כולל תמיכה בהתקפת 7 באוקטובר של חמאס), ותקיפה של ישראל בכל פורום בינלאומי אפשרי.
יש לציין כי מה שישפיע ביותר על המצב ביו"ש הוא המלחמה ברצועת עזה. אם בסיומה חמאס יישאר על רגליו ולזכותו עוד ייזקפו גם השחרורים הסיטוניים של מחבלים, תהיה זו רוח גבית חזקה לטרור ביו"ש. לעומת זאת, נחישות ישראלית עד להשמדתו של חמאס יחד עם החורבן וההרס ברצועת עזה, עשויים להרתיע ולרסן את הדחפים השליליים, גם אם לזמן מוגבל.
בינתיים יש להעצים ולהרחיב עוד ועוד את תנופת הבנייה ביו"ש, לקבוע עובדות בשטח. יש לנו כיסוי מדיני לכך מהממשל האמריקני הנוכחי. בעיניי, זה יותר חשוב ויותר ריאלי בעת הזו מאשר הכרזת ריבונות ביו"ש, מה גם ש"החלת ריבונות" שכזו לא תקבל גושפנקה בינלאומית בכלל, וכנראה גם לא מממשל טראמפ. בנוסף, ממשל אחר בעתיד עלול לשנות כיוון, לכן התועלת בהכרזה הינה שולית. ובכל מקרה, החלטה בעניין זה צריכה לחכות לממשלה גדולה ורחבה יותר.
***
ככלל, ישראל והמערכת הבינלאומית עומדות בפני שורה של הכרעות בעלות השפעה דרמטית על עתיד האזור, החל מהפעלת מנגנון הסנאפ-בק לחידוש הסנקציות על איראן, דרך האפשרות להסדר מדיני-ביטחוני עם סוריה ולהעמקת השינוי הפנימי בלבנון, וכלה בסוגיה הח'ותית והפלסטינית. מילות המפתח בגישה הנדרשת לישראל: נחישות, פירוז, חופש-פעולה ביטחוני. וכמו שנאמר, הכרעת חמאס היא תנאי להצלחה גם בזירות האחרות.
תעשיית הטילים של איראן, שהסיכונים ממנה הומחשו היטב באירועי השנה שחלפה, ממשיכה לאיים על ישראל, ולא רק עליה. רק בימים האחרונים, אישר שר ההגנה האיראני החדש בקולו כי איראן עוסקת כל הזמן בייצור נשק וטילים "אפילו ממש עכשיו". לכן, לא מן הנמנע שישראל תצטרך לפעול שוב צבאית נגד איראן (ובתקווה לשת"פ עם ארה"ב).
הגיע הזמן גם להנחית את השוט על גבו של המשטר. לאחר המכה הצבאית שחטף במלחמת 12 הימים, האסונות והמשברים הפנימיים הקשים שפוקדים אותו, והחזרת הסנקציות המשתקות – אולי יש מקום לקוות לערעור יציבותו של משטר האייתולות.
בסיכום כללי, ברור שעירבוביה של מלחמה ושלום תהיה מנת חלקה של מדינת ישראל גם בשנה הקרובה, ואפילו בעשור הקרוב. בהחלט יש מקום להסכמים נוספים באזור על פי מודל הסכמי אברהם, אפילו בשנה הקרובה. והרי מנהיגים ערבים רבים מייחלים בסתר ליבם לתבוסה מוחצת של חמאס והאסלאם הקיצוני, על אף אלפי ההרוגים הפלסטינים בעזה והמחאות ברחובותיהם.
אולי הבעיה הגדולה ביותר הניצבת בפני מדינת ישראל היא הסכנה של אי-יציבות וחוסר הכרעה בזירה הפוליטית הפנימית. אי אפשר לנהל מדיניות ביטחון תקיפה ועקבית על פני ציר זמן ארוך-טווח כשאין ממשלה בת-קיימא שנהנית מאמון הציבור. ובפתח עונת בחירות, אנו יודעים כי צפויה עלייה דרמתית במפלס ההתנפלות ההדדית בין המחנות הפוליטיים בישראל עם הטחת עלבונות קיצוניות ואפילו מסוכנות. דבר זה ישפיע לרעה על תדמית ישראל בעולם ועל יכולת ההרתעה שלנו מול אויבינו. יש להקפיד על מערכת בחירות קצרה ומרוסנת כמה שאפשר – לטובת ביטחון ישראל.
הכותב הוא מנהל-שותף ועמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, בירושלים. הדעות המובעות כאן הן שלו בלבד. 30 שנה של חיבוריו בתחומי הדיפלומטיה והביטחון מופיעים באתר davidmweinberg.com
