סימני ראש השנה

בסעודות ליל ראש השנה המתקיימות בחדרי האוכל ביחידות צה"ל, מקפידים על המנהג החביב והמיוחד של "סימני החג". הגורמים האמונים על המזון, בשיתוף פעולה עם הרבנות הצבאית, מוודאים שסימני החג יגיעו לכל בסיס ולכל חדר אוכל, כדי להבטיח סעודת חג כהלכתה.

מנהג הסימנים בליל ראש השנה מבוסס על שתי סוגיות בתלמוד: במסכת כריתות (דף ה') נאמר שמנהג יפה הוא לאכול בליל ראש השנה מאכלים שיש בהם סימן טוב; ואילו במסכת הוריות (דף י"ב, שנלמד בשבוע שעבר בדף היומי!) נאמר שמנהג יפה הוא לראות את הסימנים בראש השנה. הבית יוסף (אורח חיים, תקפ"ג) עומד על ההבדל בין הניסוחים בשתי הסוגיות, ואמנם כתבו הפוסקים האחרונים שמי שמשום מה לא יכול לאכול מן הסימנים, ראוי שישים אותם לפניו ויתבונן בהם, ויאמר כמובן את ה"יהי רצון" המקובל.

בשתי הסוגיות בגמרא ישנה רשימה מפורטת של המאכלים שיש בהם סימן טוב. כידוע, בנושא הזה רבו עד מאוד המנהגים בין עדות ישראל, והטור (אורח חיים שם) מסכם: "ומזה רבו המנהגים, כל מקום ומקום לפי מנהגו".

בין הפוסקים ישנם דיונים הלכתיים שונים ביחס לברכות הנהנין על סימני ראש השנה. הדיון האחד קשור לסדרי הקדימה בברכות: ברכת בורא פרי העץ קודמת לברכת בורא פרי האדמה, וברכה על שבעת המינים קודמת לברכה על שאר הפירות. אמנם, בחלק מחצרות החסידים והמקובלים נהגו להקדים דווקא את התפוח בדבש, למרות שאיננו משבעת המינים, שכן לדעת חלק מן הראשונים (ראו שולחן ערוך אורח חיים, רי"א א'-ב') הכלל בקדימה בברכות הוא שה"חביב" קודם לשבעת המינים, ומסתבר שמכל הסימנים כולם, התפילה לשנה טובה ומתוקה – היא זו שיש בה חביבות מיוחדת.

דיון אחר קשור לברכה על חלק מן הירקות, כגון סלק או דלעת. בדרך כלל, הירקות הללו נאכלים כחלק מן הסעודה, ולא מברכים עליהם בפני עצמם. עם זאת, יש שסברו שכאשר אוכלים אותם בתחילת הסעודה לסימן טוב – אכן ראוי לברך עליהם ברכת "בורא פרי האדמה". וברור שגם לעניין הזה מכוונים דברי הטור, שכל אחד ינהג כמנהגו.

דיון שלישי בהלכות ברכות קשור ל"הפסק" בין הברכה לבין האכילה באמירת "יהי רצון". כלל גדול בהלכות ברכות, שחובה לטעום מן המאכל מייד לאחר הברכה, ולא להפסיק בין הברכה לאכילה. לפיכך, כתב המשנה ברורה (סימן תקפ"ג ס"ק ד'): "ויאמר הבקשה אחר התחלת האכילה, מפני שאסור להפסיק בין ברכה לאכילה". מקור הלכה זו במגן אברהם, אלא שהמגן אברהם עצמו מצטט מנהג קדום לומר את ה"יהי רצון" אחרי הברכה ולפני האכילה, ומסתבר שמנהג זה מבוסס על כך שכל עניין האכילה והברכה הוא כדי לבטא את מהותם ועניינם של הסימנים, ועל כן איזכור מפורש של ה"יהי רצון" המתאים לסימן אינו מהווה הפסק. בספר פסקי תשובות (שם, הערה 24) ציטט רשימת מנהגים ארוכה שביקשה לצדד באמירת ה"יהי רצון" בין הברכה לאכילה, ופשוט שמי שנהג כך – יש לו על מי שיסמוך, והוא אינו צריך לחזור ולברך.

כאמור לעיל, הטור כתב שבכל מקום נהגו בסימנים אחרים. פשוט וברור שאין כל מניעה מ"חידוש" של סימנים, או מהוספת מאכלים שיש בשם שלהם, בטעם שלהם או אפילו בצורת הגידול שלהם – סימן טוב. נוסף על כך, יש מקום להתבונן גם בסימנים הנהוגים בקהילות ישראל מדורי דורות, ולהעניק לכל אחד מהם את המשמעות המיוחדת. כך, למשל, נכתב בסדר סימני ראש השנה שפירסם תחום רוח עוז ותורה (ובראשי תיבות: רעו"ת) על אכילת התמר, שסימנו הוא "שייתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו"; והוסיפו שם: "מתיקות התמר, המעבירה את המרירות, רמוזה בשמו – תם מר. כחלק משאיפתנו לעולם טוב יותר, ידענו תמיד לקום ולהילחם כנגד אלו שמנסים לזרוע מרירות ורוע בעולם.

גם השנה נוכחנו לראות כיצד החיילים הנפלאים שלנו נלחמים במסירות נפש ותעוזה כנגד האויבים הקמים על עם ישראל ועל הטוב שאותו הוא מייצג. אנו נושאים תפילה לשלומם ולהצלחתם של כל חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, ומתפללים שעם ישראל 'כתמר יפרח' וכל האויבים הרשעים והשפלים שלנו ייתמו".

על הדרך הזו, ניתן להוסיף ולמצוא את הממד העכשווי בכל אחד מן הסימנים, ומכוחם – לשאת תפילה שנזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה, שנת גאולה וישועה, שנת אחווה ואהבת חינם – עד לניצחון.