הרב אהרן בקהרב אהרון בק
ר"מ בישיבת ההסדר ראשון לציון
הפעם נעסוק בעניין פרשני. בפרשתנו מתעוררת אחת הבעיות הקשות – אם לא הקשה ביותר – בפשטי המקראות, שרבים מהפרשנים, ראשונים ואחרונים, ניסו ליישבה בדרכים שונות. ננסה אף אנו להכניס ראשנו בבעיה סבוכה זו.
משה רבינו מגולל בפני העם את סיפור חטא העגל, כחלק מתוכחותיו החמורות. לקראת סיום התיאור, מספר משה על הלוחות החדשים שהכין, "ואפן וארד מן ההר, ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי". אולם לפתע, ללא כל קשר ברור ונראה לעין, עוצר הסיפור את מהלכו, ושני פסוקים "מושתלים" לתוך התיאור: "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, שם מת אהרון וייקבר שם, ויכהן אלעזר בנו תחתיו. משם נסעו הגודגודה, ומן הגודגודה – יטבתה, ארץ נחלי מים". מיד לאחר חריגה זו, ממשיך משה ומתאר את המשך השתלשלות חטא העגל (הפרשת הלוויים ותפילת משה).
הקושי במיקומם של הפסוקים "המושתלים" באמצע סיפורו של משה קשה ביותר: מה עניינם לכאן?! אך יותר מכך קשה תוכנם. מפסוקים אלו משתמע, שאהרון נפטר במוסרה, לשם הגיעו בני ישראל מבני יעקן. אולם עיון פשוט בפרשת מסעי מלמד את הדבר הידוע, כי אהרון נפטר בהר ההר; וגם מבחינת סדר המסעות – בני ישראל הגיעו לבני יעקן (הרבה לפני שבאו להר ההר) ממוסרה, ולא ממוסרה לבני יעקן!
נציע כאן, בדחילו ורחימו (ובקיצור רב), כיוון של פתרון (ולדעתנו הוא משתקף בצורה מסויימת בפתרון שהעלה רש"י בשם הירושלמי), וזאת נעשה ע"י סקירת אופן הנדודים של ישראל במדבר.
דרך הילוכם של ישראל במדבר, מהר סיני ועד לכניסה לארץ, לא אמור היה לקחת זמן רב. העם עמד על סף הארץ, בקדש ברנע (כנראה פֶּטרה של ימינו, בדרום אדום, לפי התרגום), ועשוי היה להיכנס אל הארץ בדרך ישרה, מדרום לצפון – אלמלא חטאו ישראל במרגלים, דבר שהחזיר אותם אל המדבר והאריך עליהם את הדרך במשך ארבעים שנה. מקובל להניח, שזהו העיכוב היחיד שנכפה על ישראל בדרכם. טענתנו היא, שעוד שני עיכובים נכפו על ישראל ושיבשו את דרכם אל עבר הארץ המובטחת.
להבנתנו, תוצאותיו של חטא משה ואהרון במי מריבה לא היו אישיות בלבד. החלפת המנהיגים היתה כרוכה בעיכוב הכניסה לארץ ובשינוי תוואי הדרך. וכך מתפרש מהלך הנדודים במדבר: ראשית דרכם של ישראל היתה מהר סיני אל קדש ברנע (ראה דברים א, ב). משם אמורים היו להיכנס ישירות אל הארץ, ולשם כך נשלחו משם המרגלים. אולם חטאם של ישראל הסיג אותם לאחור, והם החלו לנדוד במדבר. בתום ארבעים השנים, כאשר ריצו ישראל את עונשים הם חזרו והגיעו אל קדש (במדבר כ, א. אנו מניחים כי קדש זו היא אותה קדש ברנע). שוב היו אמורים להיכנס אל הארץ – אך אז התרחש חטאם של משה ואהרון במי מריבה. משום כך נאלצו להתעכב זמן רב בקדש, ובסופו של דבר – לא להיכנס משם לארץ (ראה דברים א, מו). כעבור זמן רב (שבמהלכו עברו, כנראה, ממקום למקום), שָבו והגיעו ישראל אל הר ההר, שנמצא בקרבת מקום לקדש, וביקשו בשלישית להיכנס אל הארץ. אלא שמותו של אהרון שיבש את התוכנית, והם נאלצו לעזוב את הר ההר, להקיף את ארץ אדום (ראה שם ב, א) ולבחור נתיב כניסה חלופי: דרך מעברות הירדן שבצפון מואב.
לשלושת העיכובים הללו היה טעם רוחני-אלוקי: עיכוב הכניסה לארץ כתוצאה מחטאים שונים; אך באופן מעשי התבטאו העיכובים באילוצים ארציים: את הכניסה הראשונה לארץ שיבשה מלחמת הכנעני והעמלקי במעפילים (במדבר יד, לט-מה); את הכניסה השניה – איומי המלחמה של אדום (שם כ, יד-כא); ואת הכניסה השלישית – מלחמת הכנעני מלך ערד (שם כא, א-ג).
בפרשת מסעי מתואר נתיב ההליכה של ישראל, אך ללא איזכור העיכובים, כלומר: רק התחנות שנכללו במסלול ההליכה הסופי של העם נמנו, ולא אלו שהיו חלק מנדודי הסרק. לכן יתכן שישראל עברו כבר בבני יעקן ובמוסרה, טרם מות אהרון, וחזרו והגיעו לשם בנסיון הכניסה השלישי; אך התורה לא ציינה את ההגעה השניה לשם, משום שהיא לא קידמה בפועל את ישראל לארצם, שכן ישראל נאלצו לנדוד משם הלאה (ועל הקשר שבין בני יעקן ומוסרה לבין הר ההר – עיין בפירוש הרמב"ן). לפיכך יתכן שבפעם הראשונה עברו ישראל ממוסרה לבני יעקן, כפי שהוזכר במסעי, אך בחזרתם לשם, לקראת מות אהרון, היה כיוון המסע הפוך, כמצויין בפרשתנו. איזכור מותו של אהרון בפרשת מסעי בא רק בכדי להטעים את הארכת הדרך מהר ההר סביב ארץ אדום (במקום בקו ישר מדרום לצפון): בעקבות מות אהרון ומלחמת הכנעני נאלצו ישראל להמשיך לכיוון ארץ מואב.
כיוון פרשני זה פותח פתח להבנה נרחבת של מספר רב של פרשיות בתורה, אך מקוצר המקום נותיר את סיום המלאכה בידי הקורא.
(עקב תשס"ה)
