פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)המסכת הגדולה של מצוות התורה מורכבת מרבבות פרטים ופרטי פרטים. אך מעל כולם חופפים אותם "כללים גדולים" שמאצילים מרוחם ותוכנם על הפרטים השונים. כלל גדול כזה נחבא אל הכלים בפרשתנו, בחתימת פסוק שנראה תמים למראה: "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוקֵיכֶם, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ".
שמירת כל המצוות והליכה בדרכי ה' ברורה היא מאליה. היא המצפן והיא המצפון. אך מה פשר שתי התיבות האחרונות "ולדבקה בו"?
מילות קוד אלה, שבות ומופיעות, כמין סיסמה סודית, בצמתים מרכזיים נוספים במקרא. פעם אחת ממש לפני הכניסה לארץ, בחתימת נאום התוכחה של משה רבנו, כאקורד הסיום שלו בסוף פרשת ניצבים (דברים ל, יט-כ): "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוקֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם". בפעם השלישית, מופיע ביטוי זה ב"סוף הדרך", עם סיום נחלת הארץ וישיבתה. תלמידו הנאמן של משה, יהושע בן נון (כב, ה), מורה היתר לשנים וחצי השבטים לשוב לאחוזתם שבעבר הירדן המזרחי, אך מתרה בהם: "רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה', לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". בניסוח שונה במקצת, נורמטיבי ומצווה יותר, מופיע מינוח זה בשני מקומות נוספים בספר דברים (י, כ): "אֶת ה' אֱלקֶיךָ תִּירָא, אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ", וכן להלן שם (יג, ה): "אַחֲרֵי ה' אֱלקֵיכֶם תֵּלֵכו,ּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ, וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרו,ּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ, וּבוֹ תִדְבָּקוּן".
ברם, מה פשרו של קוד גנטי זה, העובר כחוט השני בנאום הסיכום של משה ויהושע? וכי יכול אדם ל"הידבק" בבוראו?
בנקודה זו מצויות שתי דרכים עיקריות בפרשנות המקרא. מקצת חכמים, כמו גם בעלי הסוד – ובעקבותיהם גדולי החסידות – נטו לפרש מונח זה כפשוטו, והעלו על נס את מידת ה'דבקות' באל עצמו, מעין הציווי "בכל דרכיך דעהו". כך, למשל, פירש רבי מנחם ריקנטי, מחכמי איטליה ומקובליה במאה הי"ג: "ולפי הפשט הדבקות הוא שלא תיפרד מחשבתו לעולם מן הבורא בלכתו ובשכבו ובקומו, עד שיהיו דבריו עם השם תמיד. והאנשים שיש בעצמם מעלה זאת הם עצמם מכון לשכינה כי היא הולכת עמהם, ואף בחייהם צרורים בצרור החיים. והחכם רבי עזרא כתב כי עיקר עבודת המשכילים וחושבי שמו ובו תדבקון".
אולם בעוד שחכמים אלה פירשו את הביטוי על דרך המחשבה והחוויה הדתית המופשטת והערטילאית, ראוהו חכמים אחרים כ"הליכה" ממשית אחר מידות הקב"ה ודבקות בהן. הליכה שניתנת ליישום לא רק במחשבה אלא במעשה ממש. כפי שפירש רש"י (דברים יג, ה) בעקבות מדרשם המפורסם של חז"ל: "ובו תדבקון – הדבק בדרכיו. גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה".
פרשנים אחרים, הרחיקו עוד יותר מידתה של דבקות זו. המניע נלכך הייתה התמיהתם של חכמים, שמובאת בדברי רש"י על אתר: "ולדבקה בו" – אפשר לומר כן? והלא אש אוכלה הוא? אלא הדבק בתלמידים ובחכמים ומעלה אני עליך כאלו נדבקת בו. ואכן, הרמב"ם ראה חובה זו כמצוות עשה ממש, וקישר אותה למאמרם המפורסם של חז"ל במסכת אבות. וכך הוא כותב בהלכות דעות (ו, ב): "מצוות עשה להידבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם, כענין שנאמר 'ובו תדבק'. וכי אפשר להידבק בשכינה? אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצווה זו: הידבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שיישא בת תלמיד חכמים, וישיא בתו לתלמיד חכמים, לאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא [=סחורה, משא ומתן] לתלמידי חכמים, ולהתחבר להן בכל מיני חיבור, שנאמר 'לדבקה בו'. וכן ציוו חכמים ואמרו: הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם".
פירוש נפלא למשנה אחרונה זו הציע הרב אירוינג בונים, מחכמי ארה"ב בדור הקודם. הוא הצביע על כך שבתורה אנו מוצאים את השורש "מתאבק" כמונח נרדף להיאבקות, למאבק. כך, למשל, נאמר על יעקב אבינו (בראשית לב, כה) "ויתאבק איש עמו עד עלות השחר". והדברים פשוטים: כאשר אדם מתעמת עם חברו, עולה אבק מתחת רגליו. התורה מלמדת אותנו אפוא שלימוד תורה אמיתי אינו יכול להיעשות מתוך אפאתיות, אדישות, מתוך שוּבָה ונחת, אלא עליו להיעשות תוך עימות מתמיד, בין בעלי דעות שונות הנלחמים ב"מלחמתה של תורה". רק מתוך מאבק זה תצא התורה מחוורת כשמלה, מלובנת, מבוארת ומבוררת. ומכאן אף הקשר בין שני חלקי המשנה: מתוך כך שביתך יהא "בית ועד לחכמים", תוכל ל"היאבק" עמם ולהתמודד עם הדעות השונות שתישמענה בו, להתווכח ולהקשות, לשאול ולתרץ.
