פריקה וטעינה

מצוות פריקה וטעינה מתפצלת בתורה לשניים. בפרשתנו מופיעה מצות טעינה: "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עמו" (דברים כב, ד). בפרשת משפטים מופיעה מצוות פריקה: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו" (שמות כג, ה).
שתי המצוות משלימות זו את זו. מצוות פריקה מחייבת כל אדם לסייע לחברו בפריקת מטענים מחמורו, ומצוות טעינה מחייבת אותו לסייע לחברו להטעין את חמורו. גם חז"ל רואים בהן מצוות משלימות וכך למדו שאמנם במצוות טעינה מתייחסת התורה לחמור "אחיך" ואילו במצוות פריקה ל"חמור שונאך" – מכאן שכשם שבפריקה חייב לסייע גם לשונאו כך גם בטעינה (ספרי). לעניינים אחרים הבחינו חכמים בגדרי המצווה בין שני אלו וכך למשל נפסק שפריקה תיעשה בחינם, ללא תמורה. אולם, טעינה – יש לעשותה ומותר לדרוש שכר בעבורה.
המפרשים התקשו בשני הכיוונים- מצד אחד תהו כיצד זה ניתן ליטול שכר עבור קיום מצווה, ומן הצד השני תהו על הפסדו של המסייע, שהרי בשני המצבים הוא מפנה מזמנו לטובת הזולת ועל כן מגיע לו פיצוי על אובדן ההכנסה בזמן זה.
כמה מסקנות רוחניות ניתן ללמוד מההלכה כפי שנפסקה. פריקה היא "נוחה" יותר וזה נכון גם לענייני הרוח. באופן טבעי, אנו נתונים במצב של שאיפה לפריקה. אישה בהריון רוצה להיות "אחרי" הלידה. ככלל, אנו מחפשים פורקן ליצרים ומתקשים להיות "טעונים". התנועה הנפשית הטבעית מבקשת לפרוק מעצמה, להימנע מעומסי-יתר. בימי התשובה ראוי להרהר בעניינים אלו גם בהקשר זה. מקובלנו שלתשובה כמה חלקים: הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד. מעניני פריקה וטעינה מתברר שלא כל חלקי התשובה זהים בתביעתם הרוחנית. הרחקת החטא וסילוקו הוא החלק של הפריקה.
הרב קוק בהתייחסו לתשובה משתמש במושגים של התרוקנות וכותב: "התשובה היא ההרגשה היותר בריאה של הנפש… והיא מרגשת בה את העונג הטבעי היותר גדול. פליטת החומרים המזיקים פועלת פעולתה הטובה והמבריאה בגויה כשהיא שלמה בתכונתה…" (אורות התשובה, פ"ה).
דבר זה נכון ביחס לחלק של הכרת החטא וחרטה, זו התשובה הטבעית. החלק שדורש כוחות גבוהים יותר הוא החלק של ההעמסה, של הקבלה לעתיד. לעיתים מוטב להתרכז בשאלה מה לפרוק ולא בשאלה מה נקבל על עצמנו. מקיומן של שתי המצוות זו בצד זו ניתן ללמוד שאי אפשר לשהות בהרפיה בלבד, ושתהליך הטעינה הוא תהליך נחוץ ומשלים, המרווה צימאון רוחני מסוג שונה: הוא ממלא את השאיפה להתקדם ולהשאיר חותם בעולם.
(כי תצא תשפ)