איך נכון לאכול עפ"י התורה?

הפסיכולוג היהודי אמריקאי, אברהם מאסלו, הנחשב לאחד התאורטיקנים המרכזיים של הפסיכולוגיה ההומניסטית, בנה את פירמידת "תיאורית הצרכים", פירמידה שבבסיסה צרכיו הפיזיולוגיים של האדם. לשיטתו, לא ניתן לעבור לרמה עליונה יותר של צורך בפירמידה, בלי סיפוק צרכים ברמה התחתונה יותר.  מהביטוי מפרשת השבוע "לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" בנה מאסלו את פירמידת "תיאוריית הצרכים".

בפרשה שומע עם ישראל בדרכו לארץ הנכספת על השפע המצפה לו בה "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת" (דברים ח' ,ט'). בטרם מופיע פסוק זה מקדימה התורה וכותבת פסוק שמעורר למחשבה "…לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ד' יִחְיֶה הָאָדָם" (שם, ח' ג'). התרגום השכיח של שש מילים אלו הוא "האדם אינו חי על הלחם בלבד". כך גם הפרשנות הקלאסית, אוכל פיזי אינו הדבר היחיד המבטיח את קיומו של האדם. יש צורך גם בכוחות רוחניים המזינים את האדם במהלך מסע החיים שלו.

ר' שמשון רפאל הירש פירש "למען הודיעך וגו', כדי שתלמד מניסיון של ארבעים שנה, כי לא על – הלחם וגו'. "לחם" הוא המזון שאדם "נלחם" עליו עם הטבע ועם תחרות הבריות, הלחם הוא התוצר של הטבע ושל השכל האנושי השולט בעולם… והנה יכולה המחשבה לעלות על דעתנו שכח יצירתו של האדם הוא התנאי היחיד לקיומו הארצי… ה"מן" שד' מינה לנו. מזון זה, שד' נתן לנו ל"מנה", הגיע לכל נפש באהלינו דבר יום ביומו… וכך היה לנו המדבר לאולפן [לבית ספר] שהכין אותנו למהלך חיינו שלעתיד… אין קיומו של אדם תלוי רק בסעד הטבע והאדם המיוצג על ידי ה"לחם", גם הלחם שאדם מוצא בדרך מלאכותית איננו אלא פקודה של ד'" (עקב ח',  ג').

בני ישראל נכנסים לארץ ישראל, להנהגה אחרת. הנהגה שבה נעלמת במידה רבה התלות, וממילא גם הנוכחות. מדוע לא הותיר ד' את עם ישראל עם הנהגת המדבר? מדוע לא נותרו ישראל בהוויה הרוחנית הגבוהה של המדבר? ר' יהודה אריה לייב, בעל השפת אמת, מבאר כי עדיפה הנהגת הלחם על פני הנהגת המן, בקבעו כי המן הוא בחינת 'נהמא דכיסופא' – לחם של בושה, הוא אינו בא כתוצאה מעמלו של האדם. רק לחם שבא לאחר זמן ועמל יש בו כדי להציל את האדם מבושה של עני ומסכן, "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", לחם כזה מתקיימת בו דואליות, לחם מן הארץ, וברכה מן השמיים (שבועות תרל"ד).

רוּבּנו אוכלים הרבה יותר מהכמות שאנו זקוקים לה. זו תולדה של חיים בכל חברת שפע, השמנת יתר הוגדרה בשנת 2001 על ידי משרד הבריאות העולמי כמחלה כרונית!

הרמב"ם כרופא סלל דרך שלא הייתה מובנת מאליה עד אז, והמליץ בין השאר על התעמלות, היגיינה אישית, תזונה נכונה, הקפדה על שינה בכמות ראויה, אכילה מסודרת ועוד. רבות מהמלצותיו מקובלות עד לתקופתנו. הרמב"ם כתב שאדם צריך לאכול או לשתות רק כאשר הוא רעֵב או צמֵא. "לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא" (הל' דעות פ"ד ה"א). בספרו "הנהגת הבריאות" כתב, "ומדרכי הנהגת הבריאות, שלא יכניס מאכל על מאכל, ולא יאכל אלא אחר הרעב הצודק, ותהיה האסטומכא נקִיָּה" (השער הראשון, 4). בקיצור שולחן ערוך ביאר כי ישנם שני סוגים של רעב: "זמן האכילה הוא, שיתאווה לאכול תאווה אמתית ולא זרה. ולהבדיל בין תאווה אמתית לתאווה זרה היא זאת, הראשונה נקראת רעב כי האִצְטוֹמְכָא (קיבה בארמית) ריקה והשנייה היא כשמתאווה מאכל מיוחד. והרוצה לשמור בריאותו, לא יאכל עד שתהיה האצטומכא ריקה מן המאכל הקודם… והדרך הממוצעת שהיא שש שעות" (סי' ל"ב סעי' י'). הקפדה על ארוחות קבועות ומסודרות והימנעות מאכילה בין הארוחות – הן מהנוסחאות לבריאות טובה.

רוב הגישות התזונתיות מדגישות את חשיבותה של ארוחת הבוקר (פת שחרית). בקִצור שולחן ערוך נאמר: "טוב להרגיל את עצמו לאכול פת שחרית" (שם, י"א). כבר חכמי התלמוד הגדילו בשִׁבְחָהּ של אכילת פת שחרית, שהשלכותיה החיוביות נוגעות לאפיקים רבים של חיינו. וכך נאמר במסכת בבא מציעא "שלֹשה עשר דברים נאמרו בפת שחרית, מצלת מן החמה, ומן הצִנה, ומן הזיקין, ומן המַזיקין, ומחכּימת פתי, וזוכה בדין, ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעין, ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל" (ק"ז ע"ב). על השאלה "כמה אוכלים?" אמר הרמב"ם, "לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו, אלא יִפְחֹת כמו רְבִיעַ מִשָּׂבְעָתוֹ" (הל' דעות פ"ד, ה"ב). עוד כתב הרמב"ם: "ואכילה גסה לגוף כל-אדם כמו סם המוות, והוא עיקר לכל הֶחֳלאים" (שם, הל' ט"ו). מומחים ממליצים כי המועד להפסקת האכילה הוא באותו רגע שהאדם שואל את עצמו "האם להמשיך לאכול?". זהו המועד לסיום האכילה – זהו ה"רביע" שיש להפחית כפי שממליץ הרמב"ם. על חשיבוּת הלעיסה אומר הרמב"ם: "כוונתנו הראשונה במיוחד בעשיית המזונות היא, שיתעכל המאכל עיכול יפה" (פרקי משה ברפואה, המאמר העשרים). התוצאה  של לעיסה איטית – מניעת השמנת-יתר, שהיא מתחלואיה של חברת השפע.

(עקב תשפ"א)