חיים

לפני חודשיים קיבלתי את הבשורה ששינתה את חיי מן הקצה אל הקצה.

עד אז הכל התנהל על מי מנוחות. כבר חציתי את גיל 60. התברכתי במשפחה נפלאה – שישה ילדים ברוכי כישרונות ושבט נכדים מתוקים, שהביקור אצלם ממלא את ליבי אושר.

המשרד לייעוץ מס התנהל ביציבות, הפרנסה הייתה מבטיחה, זכיתי להוציא ספר לאור, וגם לכתוב מדי שבוע טור בעלון – המשלב סיפור אישי עם רעיון מפרשת השבוע והשלכה לימינו.

ואז, רגע לפני תכנון חופשה משפחתית עם כל השבט, נחתה עליי הבשורה: אני חולה בסרטן. בבת אחת החיים קיבלו פנים אחרות. בדיקות, רופאים, טיפולים – ובעיקר ההבנה הברורה שהחיים אינם מובנים מאליהם. נדרשתי להיאחז בחיים באופטימיות, ובו בזמן לבחון לעומק מה באמת חשוב בחיים.

את המסע ליווה חודש אלול – חודש הרחמים והסליחות. המשפחה והחברים עטפו אותי באהבה שאין לה גבול. בתפילות התערבבו תחנונים אישיים עם תפילה לאומית – לריפוי, לגאולה ולחיים.

בראש השנה מצאתי את עצמי קורא בתוספות לתפילת עמידה, מלוות אותנו בעשרת ימי תשובה, ומילה אחת חוזרת שוב ושוב: חיים. "מי כמוך אב הרחמים, זוכר יצוריו לחיים ברחמים", "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר חיים – למענך אלוקים חיים", "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך",  וחותמים: "בספר חיים, ברכה ושלום".

אני דבק בחיים. אך מהם באמת חיים? בנאומו האחרון בפרשת האזינו, רגעים אחדים לפני מותו, קובע משה רבנו: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם… כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה". החיים, מלמד משה, אינם רק קיום פיזי, אלא שליחות: חיים של תורה, חיים של מצוות, חיים של משמעות.

בפתחה של שנה חדשה, אני מבקש לדבוק בחיים אמיתיים – חיים שיש בהם שליחות, אהבה, ברכה ותקווה.

לעילוי נשמת אמי מורתי, מרת שושנה סוזנה גוטמן לבית אזולאי, שהלכה לעולמה לבית חיי עולמים בערב שבת בראשית, תש"ף.