הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני עריםאנו נמצאים בשבת הזו ובימים אלו, ברגעי המעבר שבין יום הכיפורים לחג הסוכות ולשמחת תורה. שאלה ידועה היא מדוע המועד שנקבע כדי לשמוח עם התורה הוא דווקא בסופו של חג הסוכות, ולא במקום טבעי ומתבקש יותר: בחג השבועות, שבו ניתנה התורה במעמד הר סיני?
לשאלה זו יש להוסיף שאלה נוספת, שקשורה באופן ועיתוי הופעת מועדי השנה בספרי התורה השונים. בספר שמות, התורה עוסקת אך ורק בשלושת הרגלים: חג הפסח, חג הקציר וחג האסיף. אין כל אזכור בפרשות אלו לראש השנה וליום הכיפורים. כמו כן, התורה לא קוראת כלל לחג הסוכות בשמו, אלא מכנה אותו רק 'חג האסיף'. כל חגי תשרי המוכרים לנו: ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות, מופיעים בתורה בפעם הראשונה רק בפרשת אמור, לקראת סופו של ספר ויקרא.
מה הסיבה להופעתם המאוחרת של כל החגים הללו, ולהשמטתם מתיאורי החגים שמופיעים בספר שמות? נראה שהתשובה לשאלה זו נעוצה באירועים הדרמטיים שהתרחשו בתווך שבין ספר שמות לבין פרשת המועדות של ספר ויקרא: האירוע הראשון הוא חטא העגל, שהוביל לשבירת הלוחות והתרחש 40 יום בלבד לאחר מעמד הר סיני.
בעקבות חטא העגל, מתרחש משבר עמוק ביחסים שבין הקב"ה לעמו, שאף מוביל את הקב"ה לרצון ולכוונה להשמיד את העם כולו ולהותיר ממנו רק את משה וזרעו. משבר עמוק זה מלווה את עם ישראל במשך תקופה ארוכה, כאשר התחלת התיקון מתחוללת בשעה שמשה יורד עם הלוחות השניים ביום הכיפורים שלאחר מכן. חודשים ספורים לאחר הירידה עם הלוחות השניים, כבר מתחולל משבר נוסף: מות נדב ואביהוא ביום השמיני למילואים. לאחר חטא זה, מתחדשת פרשת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, שבמידה רבה נועדה להתמודד ולכפר הן על חטא העגל, והן על חטאם של נדב ואביהוא.
יום הכיפורים שמופיע לראשונה בפרשת אחרי מות, הוא המועד הראשון בחגי תשרי שמופיע בתורה כ'מקרא קודש'. לאחר מכן, בפרשת אמור, מצטרפים אליו גם ראש השנה וחג הסוכות. בכך, מועדים אלו כולם מייצרים מערכת חדשה של חגים שמצטרפת ומשלימה את מערכת החגים הראשונה שממוקדת בחג הפסח. מערכת החגים הראשונה, שמתחילה בפסח ומסתיימת בשבועות, היא מערכת "חגי הראשית", שנועדה לשמר ולהנציח את מתנות הראשית של עם ישראל שניתנו מידיו של הקב"ה: יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני ומתן תורה.
אך כל מתנות הראשית הללו כמעט שאבדו כאשר חטאו ישראל בעגל, וכמעט שהובילו את עם ישראל לסוף דרכו. השבר הגדול הזה, הוא שיצר את מערכת החגים השנייה, שהיא מערכת שהאתוס המכונן שלה הוא יכולת העם לקום מחדש לאחר השבר, לתקן את מה שנשבר ולבנות מחדש.
בליבה של מערכת החגים החדשה נמצא יום הכיפורים שבו ירד משה עם הלוחות השניים ובו נכנס אהרון לכפר על חטאיו, חטאי בניו וחטאי עם ישראל כולו. יום זה הוא יום של קבלת תורה מחודשת לאחר השבר הגדול, וכשם שהתורה שניתנה בסיני הייתה מלווה בקול שופר, כך קודם ליום הכיפורים ישנו יום שבו תוקעים בשופר. אך הפעם מקורה של התקיעה הוא אנושי ולא אלוקי, כי ההבנה היא שכדי שהתורה תוכל לא רק להינתן אלא גם להתקבל, יש צורך לא רק בהתגלות אלוקית, אלא גם בעבודה אנושית.
וזו גם הסיבה שמעמד הקהל, שנועד להנציח את מעמד הר סיני, נמצא בסוכות ולא בשבועות, שכן מעמד זה נועד להנציח לא רק את ההתגלות בסיני, אלא את היכולת של עם ישראל לקבל את התורה מחדש לאחר שהיא נשברה. וזהו גם השורש ההיסטורי של שמחת תורה, כחג שחל בסופו של חג הסוכות, בסמיכות לקבלה המחודשת של התורה ביום הכיפורים. במובן זה, שמחת תורה יחד עם יום הכיפורים, מהווים את שני ימי השיא של חגי תשרי שמהותם היא היכולת לקום אחרי שבר, ולבנות מחדש. לקבל תורה מחדש, לאחר שהראשונה נשברה. להצליח לקבל תורה גם כאשר שברי הלוחות מונחים בארון.
והנה: גם בהיסטוריה הישראלית החדשה, יום הכיפורים מחד ושמחת תורה מאידך, הפכו להיות מועדים שבהם אנו זוכרים את הרגעים שבהם נקלענו למשבר ערכי, צבאי ולאומי, שדורש מאיתנו תיקון ובנייה מחדש.
אלו רגעים שבהם ההיסטוריה היהודית, וההיסטוריה הישראלית מתלכדים יחד, מפרים זה את זה, וקוראים לנו לגייס את הכוחות הדרושים לתיקון, לבנייה מחדש ולחיבור מחודש למקורות הכוח, הזהות והשורשים שלנו.
