במהלך השבי הקשה, מספר חטופות גילו עוצמה נפשית ורוחנית יוצאת דופן. הן נאחזו באמונה, בתפילה ובתקווה כאמצעי להתמודדות עם המציאות הבלתי נתפסת של השבי, למשל באמצעות שמירת שבת, צום, תפילה ואפילו לחישה של כמה מילים לבורא עולם. האמונה שמישה עבורן מקור של כוח, נחמה ותקווה, ואיפשרה להן לשמר את זהותן וכבודן חרף התנאים האכזריים.
מערכת 'שבתון'
אגם ברגר, ששרדה 482 יום בציפורני חמאס, מצאה סידור בעזה וסיפרה שהיא השתמשה בו. היא השתדלה לצום ולשמור שבת, ולא לאכול בשר שהוצע לה על ידי שוביה. ביום שחרורה, במסוק הצבאי, כתבה בשלט: "בדרך אמונה בחרתי, ובדרך אמונה שבתי. תודה לכל עם ישראל ולכל חיילי צה"ל הגיבורים. אין כמוכם בעולם!"
גם מירב לשם גונן, שבתה רומי שוחררה בפעימה הראשונה, אחרי 471 יום בשבי, והמאבקה שלה להחזרתה אופיין בהרבה אמונה, אופטימיות וראיית הטוב, פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה את הדברים הבאים: "האוטומט שלי הוא להיעלם. של רובנו. להתכנס חזרה לאנונימיות ולפרטיות שלנו. בטח אחרי אירוע גדול ועוצמתי שמגיע כביכול לסופו (הטוב במקרה שלנו). רומי חזרה, ועכשיו אפשר להתכנס. אבל עבורי זו תהיה הסרת אחריות. שוב.
מי שחווה פעם אחת את העולם שלו מתרסק, נזהר שלא לשגות פעם שנייה. ואישית, ידעתי מראש שלשם אני עשויה לסגת. ולכן תליתי מראש את המחויבות שלי בחוץ, בכל כך הרבה שיחות שעשיתי, בפני כל כך הרבה אנשים. המחויבות הטבעית שלנו היא לילדים שלנו ולבית שלנו, ויחד עם זה, השליחות היא לעם ולעולם. כי כמה שלעיתים אנחנו מרגישים שקטן חלקנו בעולם, ככה הוא חשוב ומשמעותי. כמו חלקו של כל אדם אחר, שאולי עוד לא הבין את זה. ואני, ועוד רבים בינינו, הבינו את זה בדרך הקשה…
דניאל גלבוע, באינטגרם
אתמול ישבנו עם חברים, שדעתם לגבי פתרונות כאלה ואחרים מעט שונה, שלבושם מעט שונה ודיברנו את התפיסה שלנו. בשיח מה שנכח בעוצמה היה דווקא ההסכמות. מה שנכח בעוצמה זה שלעיתים, בין שפה חילונית לשפת חובשי כיפה יש מושגים שונים אבל המהות זהה. המהות היהודית הזו שתופסת את העולם כגדול ורחב יותר ממה שהעין, שכל כך מתעתעת לפעמים, מסוגלת לתפוס. המהות שיודעת שיש דברים שלפעמים לא נבין מייד, אבל נוכל לקלוט כשנסכים לראות את התמונה הרחבה יותר שנפרסת על גבי שנים. המהות שמבינה שתפילה היא לא לשם מילים אלא לשם חיבור עם עוצמה.
ועם החיבור שגדול מאיתנו, המהות והעוצמה האלה, והחיבור של עם ישראל בתשוקתו לראות את השבים שבים הביתה – זה מה שנתן את הכוח בעולם להניע גלגל ענק ולהחזיר אותם. ולתנועה הזו קשורות הנשמות המאוד קדושות של מי שאיבד את חייו. והנשמות הבאמת עוצמתיות של משפחות השכול, אלה שהסכימו עם ההסכם על אף, וגם אלה שהתנגדו להסכם. כי אלה וגם אלה שומרות על המהות שלנו, שמעריכה חיים ונלחמת כנגד הרוע, כל אחת בדרכה. משפחות הפצועים שיומם ולילה נמצאות בתהליך הריפוי ומחזקות את הנפש, כדי שהשיקום יהיה תהליך של ריפוי
וכל אחד בעם שאמר את דעתו, ויחד עם זה היה מוכן גם לשנות מעט בזכות ההתקרבות אחד לשני, וזה הכוח האמיתי. ועל כך אני מודה, שאני חלק מהעם הזה וממי שמצטרף כחלק מהעם (קושרי גורלם בגורלנו). ההסכמה להיות גמישים במחשבה ובמקום להיאחז בקרנות המזבח, לאחוז אחד בשני, כחלק אחד שמורכב מהרבה חלקים קטנים יותר, רסיסים של א-לוהות.
אוהבת אתכם, עם ישראל שלי. בואו נחזק את עצמנו בחיבורים של שיח. נתאסף כחלק שלם, כדי לצופף חזרה שורות ולעמוד כטוב נגד הרוע".
גם דניאלה גלבוע, התצפיתנית מבסיס נחל עוז, ששבה לביתה בשבת שעברה עם שלוש תצפיתניות נוספות אחרי 477 ימים בשבי, פרסמה בעמוד האינסטגרם שלה איך האמונה הצילה אותה מלטבוע בתהומות הייאוש, וביקשה להודות לכל מי שהתפלל למענה:
"היי אהובים, איזו שנה הזויה עברה עליי, אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני חושבת שקודם כל אגיד לכולם תודה. לאנשים שבמשך שנה ושלושה חודשים תמכו במשפחה שלי, שלא עזבו ולא התייאשו או איבדו תקווה לרגע. תודה שחיכיתם לי, תודה שלא האמנתם לשמועות הנוראיות, תודה שהמשכתם להתפלל בשבילי במשך כל התקופה הזו. זאת הייתה הבקשה האחרונה שלי לפני שנחטפתי. לא רציתי להתייאש ולהיפרד, אז במקום התפללתי והאמנתי בכל ליבי שהסוף שלי הוא לא שם, במיגונית הזאת.
התפללתי על כל הבנות שאיתי במשך חצי שעה, כי הרגשתי שלא יכולתי לעשות שום דבר יותר טוב חוץ מזה באותו הזמן. לא יכולתי להיאחז בביטחון שאולי ייתן לי הצבא ואולי יבוא להגן עליי, לא יכולתי להיאחז בביטחון שאולי תיתן לי המיגונית, כי לא מדובר רק בטילים. לא יכולתי להיאחז באותו רגע גם בבנות הבודדות שהיו חמושות. ידעתי שהדבר היחידי שיכול להציל אותנו זה האמונה. אתמול בבוקר קראנו אני, קרינה, נעמה, לירי ואגם את ברכת 'הגומל' בבית הכנסת. לרגע הזה חיכיתי מהיום ששרדתי את 7 באוקטובר. להודות לה׳ שכנגד כל הסיכויים הציל אותנו מהדבר הנורא מכל. לפני שמונה ימים, אחרי 477 ימים בשבי, נפגשתי סוף סוף עם האהובים שלי, עם המשפחה שחשבתי עליה ודאגתי לה יותר משדאגתי לעצמי. עם האנשים שהיו איתי שם אומנם לא פיזית אבל בלב, שלא ויתרו ועשו הכל כדי שאחזור. הם חיזקו אותי כל הזמן אפילו בלי שהם ידעו. תודה לכם, משפחה יקרה שלי, תודה לכם חברים וחברות אהובים שנלחמו עלי עד שאחזור.
תודה לך רועיקו שלי, אהבת חיי שנתן לי כוח כל כך גדול מרחוק. היית בא לי בחלומות, במחשבות שלי כל שעה ביום. היינו יותר משנה ביחד בלב וברוח. אני אוהבת אותך.
ותודה לכל החיילים הגיבורים שנלחמו באומץ לב ענק ולאלו שמסרו את נפשם במטרה אחת גדולה מול העיניים: למצוא ולהחזיר את כולם הביתה. את כל אחד ואחת מאיתנו. אני כל כך מעריכה ואוהבת אותכם ושולחת לכם חיזוקים גם להמשך, אתם א ל ו פ י ם.
בעזרת השם, ממש עוד מעט נזכה לראות את כולם, את כל החטופים החיים והמתים, בבית עם המשפחות והאהובים שלהם שוב. אסור לוותר עכשיו, זה עוד לא נגמר כי יש עדיין אנשים שצריכים לחזור ומי כמוני יודעת שאתם, עם ישראל, אלה שנלחמים בכל הכוח נותנים להם את התקווה הקטנה בחושך הגדול.
חשוב לי לסיים ולהגיד שאני מוקירת תודה על ההזדמנות המדהימה שקיבלתי לחיות, ולהנציח את כל החברות והחברים שנרצחו באכזריות מהחמ״ל ובנחל עוז, יהי זכרם ברוך, ולא אפסיק עד סוף חיי".
