הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)כיצד נחגוג את שמחת תורה הקרב ובא? דומה שאין אדם אחד שלא יהרהר בתפילת שחרית היכן הוא היה לפני שנתיים, כשהשמועות על חדירות מחבלים, חטיפות חיילים ואזרחים ומלחמה שפורצת, הגיעו לבית הכנסת. זיכרון הטבח חי וטרי. הכאב נוכח, כש-48 חטופים (כמעט חמישה מנייני תפילה) עדיין מצויים בשבי חמאס – מי בחיים ומי שאינו בחיים, ואלפי חיילים עוד מנהלים מלחמה עם כוחות אויב. בניגוד להצהרות חסרות אחריות מן העבר, גם כעת איננו כפסע מהניצחון. אני מקווה שמנהיגינו למדו מאז קצת צניעות.
איך משלבים טראומה עם חגיגות? איך נמזג את זיכרון הטבח והמלחמה בתוך החג? איך נשמח באותם רגעים שבהם התחולל הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה?
בשנה הקודמת היו שהציעו לוותר על החגיגות, ולחזור לחג שמיני עצרת המקראי ולציינו כיום טוב סולידי. אני סבור שזה לא נכון. ראשית, השמחה היא שמחת התורה ולא שמחתנו הפרטית. אנו שמחים בה ובסיומה, ובכך ראוי להמשיך. שנית, מטרת המלחמה היא שנחיה כאן כעם ריבוני שמבטא בפרהסיה את מורשתו הרוחנית. כלומר, אנו נלחמים כדי שנוכל לחגוג עם התורה. אם כך, אין זה ראוי לבטל את תכלית המלחמה בשל המלחמה עצמה. ההפך, אולי עלינו לשמוח יותר כדי להוכיח לאויב שאין הוא יכול לפגוע בנו.
ואף על פי כן, אי אפשר להתעלם. לא ניתן להתכחש לזיכרון המדמם שמלווה את היום השמח. מה ניתן להציע?
בחוברת 'זיכרון ישראלי', שהוצאנו בבית מדרש 'למעשה – יוצרים הלכה ישראלית' כשנה לאחר הטבח, כתבו העמיתות לירון קשת ואיה פויכטונגר הצעה הלכתית, בהסתמך על מקורות ותקדימים, שתאפשר לשלב את הזיכרון המר ביום השמח מתוך הכרה בנוכחותם של שני הרגשות יחד.
ההצעה המיידית והקלה ביותר למימוש היא כמובן אמירת תפילת יזכור מיוחדת לנרצחים באותם ימים ביישובי העוטף ולנופלים במלחמה שפרצה לאחר מכן. הרי גם כך ביום שמחת התורה האשכנזים נוהגים לומר תפילת יזכור לקרובים, לנרצחים בשואה ולנופלים במערכות ישראל. אין כל בעיה הלכתית להוסיף אפוא עוד יזכור אחד לחללי טבח 7 באוקטובר.
לטעמי, בשל הזיכרון הטרי, יש להפריד יזכור זה משאר תפילות היזכור ולהקדיש לו מעמד מיוחד. כמובן, יש לדרוש מכל המתפללים – כולל אלה שיש להם הורים – להיות נוכחים בו ולא לצאת החוצה. מספר נוסחים חוברו לתפילת יזכור זו, וניתן למצוא אותם באתר שלנו.
הצעה אחרת היא להקדיש הקפה אחת מתוך השבע לזיכרון המאורע. הקפה זו תהיה איטית יותר, ויושרו בה שירים המבטאים את זיכרון המאורע והערכים שהתגלו באותו יותר, כמו ערבות הדדית, גבורה ומסירות נפש, וכן את המלחמה שפרצה בעקבות כך וגבורת הלוחמים. ניתן לפתוח בשיר "למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בך" ולהמשיך משם לשירים נוספים.
המלצתנו הייתה להקדיש לכך את ההקפה השישית, לאחר שכבר רקדנו לא מעט עם התורה, ורגע לפני שאנו חותמים את הריקודים בהקפה האחרונה. על דרך הסוד, אפשר לקשור הקפה זו לספירת יסוד, המבטאת את הברית, הקושרת את עם ישראל זה לזה ולא-לוהיו.
לאחר כתיבת הדברים בשעתו, שמחתי לשמוע מעשה על הראי"ה קוק, שלאחר מאורעות תרפ"ט שר בהקפה הראשונה בשמחת תורה את הפסוק "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו". ולאחר הטבח שאירע בישיבת מרכז הרב בשנת תשס"ח, בו נרצחו שמונה מתלמידי הישיבה הגבוהה והישיבה לצעירים, הונהג בישיבה לשיר פסוק זה בתחילת ההקפה השישית, כפי שהצענו. ברוך שכיוונו.
הצעה אחרת, שלצערי עודנה רלוונטית, היא להשאיר ספר תורה אחד בארון הקודש שאיתו לא ירקדו. זאת כאות וסמל לכך שכל עוד שעם ישראל איננו שלם, כשכל החטופים בביתם, כך גם התורה איננה שלמה. הצעה זו מתבססת על הזיהוי שנעשה בספר הזוהר בין התורה, הקב"ה וכנסת ישראל, ומתוך ההבנה שהתורה ניתנה לעם ישראל בכללותו. וכשעם ישראל אינו שלם, כך גם שמחת התורה אינה שלמה.
והנה הצעה אחרונה: לא נשכח גם את המריבות ושנאת האחים שהיו בנו לפני פרוץ המלחמה ושהחלישו אותנו מבפנים. אז, בשמחת תורה לפני שנתיים, חששנו מאוד מהצפוי לקרות בהקפות השניות בתל אביב במוצאי החג – האם נחזה שוב בעימותים אלימים בין תושבים שהיו בעד ונגד ההפרדה המסורתית.
אם מבקשי תיקון אנחנו, נדאג שאת שמחת תורה הקרוב, ובמיוחד את ההקפות השניות, נבצע מתוך אהבת חינם ושותפות אמת של כלל העדות והמגזרים והשמחה. בדרך זו נעביר מסר בראש ובראשונה לעצמנו – אל הימים ההם איננו מוכנים לחזור.
