מירון ח. איזקסוןידידים טובים שיתפו אותי בהודעה כתובה שקיבל מצה"ל (בטלפון מהאפליקציה הרשמית) בנם המגוייס הטרי. הפנייה כוללת איחולים נוגעים ללב, ולדעתי עשויה מתוך כוונה טובה במיוחד. אבל פתיחתה של הפנייה גרמה לי לצער: המילה הראשונה (לפני שמו של המגויס) היא "קולולו".
אני מנסה להשיל מעצמי את השנים הרבות מאז שזכיתי להתגייס, ואפילו את השנים שאינן כה רבות מאז שילדיי התגייסו לצה"ל. ולפיכך, מובן שעליי לבחון את הפנייה במה שאוהבים לכנות "רוח הזמן". ובכל זאת, מה לקולולו ולהצטרפות לצבא ההגנה לישראל? ככל הנראה, מילה זאת מתייחסת למה שמכונה "צהלולים", המוגדרים כקולות גבוהים ומסולסלים המופקים בעזרת נענוע. מנהג השמעה זה מוכר בעיקר מתרבות ערב, והוא נטוע בתרבויות המזרח התיכון עוד בטרם הופיע האיסלאם. הוא נקשר גם בעבודת אלילים, גם בליווי הגברים למלחמה על ידי הנשים, ובהמשך בהקשרים של שמחות שונות גם בקרב יהודים יוצאי צפון אפריקה. אני גם מנחש שמצאו במונח זה טעם מיוחד עקב משחק הלשון בין המילה צה"ל לבין המילה צהלולים.
השימוש בו בפנייה למתגייסים הטריים אמור אפוא כנראה להעניק תחושה קלילה, חברית ומסבירת פנים. ובכל זאת, גם כאן, כמו במקרים אחרים, יש לשאול: עד היכן עלינו להשתטות כדי להישמע "מדליקים" (כנהוג לומר במחוזותינו)? האם הפנייה האישית החשובה לחייל ולחיילת אמורה לכלול ביטוי שהוא ככלות הדבר אינו בשפה העברית, וגם אינו קשור במקורותינו הנפלאים לדורותיהם? ביטויי פתיחה כמו בשעה טובה, או שלום וברכה, או ברוכים תהיו, או אפילו "הנה הגענו ליום הגדול", נראים שייכים יותר. כדי להסיר ספק, אני מודיע מפורשות שגם אם הביטוי הזר היה ביידיש או בלטינית, היה מתעורר בי באותה מידה רגשות ההחמצה והתסכול.
בהמשך הפנייה של צה"ל, מוזכר ביטוי אחר הלקוח מעולם המחשבים העדכני: "האזור האישי החדש שילווה אותך". זאת דוגמה שאין להלין עליה, והיא בוודאי שייכת לשפת השגרה של המתגייסים. לכל היותר אפשר לחשוב (אפילו באופן פיוטי) מהם האזורים "שבאמת" קובעים לגבינו, בבית, במדינה, ובמקומנו בגלובוס. אבל אין צורך ללכת את הצעד המיותר הנוסף ולהפוך איגרת של רצון טוב לאיגרת המעלה באוזנינו קולות צהלה לא רלוונטיים, בין אם מדובר בשמחות ובין אם להבדיל מדובר במלחמות. הביטוי זר לעברית, וזר לענ"ד לרוחו הרצויה של צבא הגנה לישראל.
אני חוזר ומדגיש את הכוונות הטובות והאנושיות בפנייה האישית למתגייסים. אולם, צר לי שגם ברגעים המכוננים של הגיוס אנו נלהבים מדי להיות לכאורה "מגניבים". הנסיגה החדה במעמד מדעי הרוח משפיעה גם כאן, כאשר עולם שלם של מורשת ישראל המקורית ממזרח וממערב ותרבות עברית מפעימה, נדחים בפני משחקי לשון. ובכלל, איני בטוח שהמגויסים ישפרו את מצב רוחם ויגבירו את המוטיבציה שלהם אם קולות הקולולו יהדהדו בראשם בעת המפגש הכה חשוב עם הגנת המולדת.
דומני שיש לעניין זה היבט נוסף: כולנו (או כמעט כולנו) מדווחים על עצמנו ללא הרף ומשאירים מעט מקום לאינטימיות מסוימת. לנטייה זאת יש השפעה ניכרת על השיח שלנו, שֶעמוס בשיקולים של נִרְאות ואפילו של פרסום ושעשוע. לעניות דעתי, ממש בפרשות השבוע שלנו אנו נפגשים עם היבט זה. התורה מדגישה בפרשת "ויגש" שההתוודעות של יוסף לאחיו הייתה ללא מלווים וללא תוספות חברתיות. יוסף, הדמות הפומבית ביותר במצרים של אז, האישיות שבפניה הופיעו תושבי הארץ וכל מבקריה ומבקשי המזון בשנות הרעב, מוכרח בפעם הזאת להוציא מהחדר ולמעשה מחייו לזמן מה, את כל הזרים ולשהות בבלעדיות עם אחיו. אם נשאל את עצמנו מה נותר בחברה שלנו סמוי מהעין, נגיע למסקנה שדברים שנחשבו בעבר לחסויים ביותר – הם כעת בגדר עיסוק ציבורי, כמעט אובססיסיבי.
רק כדוגמה קטנה: בנערותִי כלל לא ידענו את זהותו של ראש המוסד. היום לא רק שהדבר ידוע לכולנו, אלא אנו מודעים מיהו הנבחר ומיהו זה שלא נבחר… מי עסק בכך, ומי רצה לעסוק בכך. אמנם הכיוון של חשיפה לעין השמש הוא בעיקרו חיובי כמעט בכל נושא, ובפעמים רבות מונע פוטנציאל לשחיתות. ועם זאת, יש דברים הראויים לבירור בשקט וללא החצנה יתרה. יש דברים בחברה הישראלית הזקוקים לשיח אינטימי, לפחות עד שלב מסוים. בשקט יחסי ניתן להגיע להבנות ולפשרות ברוב הנושאים שעל הפרק. שקט תרבותי מסוים גם "יגן" עלינו מהמחשבה שבכל תחום ותחום עלינו לדבר באותה לשון של פרסום, התחכמות ושעשוע. לפעמים מותר גם להיות עצורים, זהירים ומכבדים, ולכך מועילה האינטימיות המשפחתית והתרבותית.
