על חטא שחטאתי לעצמי

הימים הנוראים בכלל, ויום כיפור, בפרט תמיד מעלים בי תחושה של חשבון נפש, לא רק מול אלוקים והחברה, אלא גם מול עצמי. כולם רצים להתקשר ולומר "סליחה אם פגעתי", ואני תמיד מנסה לחשוב: ממי אני באמת צריכה לבקש סליחה? לפעמים התשובה פשוטה וכואבת: מעצמי.

ברווקות יש רשימת "חטאים" שאני סוחבת: החטא של הקשרים שלא עבדו, החטא של תקוות שווא שנגמרו באכזבות. החטא הגדול של הביקורת הפנימית וההלקאה העצמית: למה נתתי מעצמי יותר מדי, ואולי מהר מדי? למה לא אמרתי את מה שצריך? למה לא עמדתי על שלי ונתתי לפגוע בי, שוב? החטא של פרשנות לא נכונה של דברים שבכלל לא היו לרעתי.

אני כותבת "חטא" כי ככה זה מרגיש לפעמים, כאילו עשיתי טעות בלתי נסלחת. אבל אם יום כיפור מלמד משהו, זה שדווקא מה שנראה ככתם אפשר להפוך לנקודת פתיחה חדשה. כמו הבגדים הלבנים: זה לא שאנחנו הופכים למושלמים, אלא שאנחנו נותנים לעצמנו רשות להתחיל שוב מחדש, עם לב נקי.

אולי הסליחה הכי אמיצה היא לא ממי שפגע בי, אלא ממני. לסלוח על זה שאני אנושית. שאני מנסה ונשברת וקמה. לסלוח לעצמי על כל המקומות שבהם שפטתי את עצמי בקשיחות בלי טיפת חמלה. על המקומות שנתתי לייאוש לנצח בהם. שלא האמנתי מספיק שכל מה שקורה לי צריך לקרות והכל לטובתי.

שלא האמנתי שאני ראויה לאהבה, והקשבתי לכל אלה שמחפשים סיבות חיצוניות לזה שלא מצאתי עדיין את האיש שלי. כאילו לא הכל מושגח, ושרק אהבה שתלויה בדבר היא זו שבזכותה מגיעים לעמוד מתחת לחופה. וכאילו נישואין הם מדד כלשהו להצלחה בחיים, או מדד לעליונות של מישהי על חברתה רק כי היה לה קצת יותר מזל בתחום הזה.

אז השנה, בראש השנה וביום כיפור, בין כל הווידויים והבקשות, הקפדתי ללחוש: "אני סולחת לעצמי". כי רק כשאנחנו משחררים את העבר, יש לנו סיכוי טוב יותר לפתוח באמת דף חדש ונקי, לפתוח את הלב לעתיד עוד יותר טוב. ועוד יותר טוב (נו, הייתי חייבת. בכל זאת, זה שיר השנה).