הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" הוא פרק כ"ז בתהילים. נהוג לקרוא אותו מדי יום מתחילת חודש אלול ועד יום הושענא רבה. ברוב קהילות ישראל נוהגים לאומרו בסיום תפילת שחרית ומנחה, וכן לפני תפילת ערבית של חול.
עולה השאלה: מהו הטעם העמוק שבחרו חז"ל דווקא מזמור זה ולא אחר, להיות הרמז והליווי הרוחני לתפילות ימי הדין והרחמים? אולי באמצעות עיון במסורת יהדות אתיופיה נוכל למצוא מפתח להבנת הבחירה הזו.
יש הטוענים כי חג הסיגד הוא חג פרטיקולרי מקומי שהתפתח באתיופיה בלבד, ולא היה ידוע בקהילות ישראל האחרות. אולם, להבנתי, חג הסיגד היה מוכר בתקופה הקדומה בכל עם ישראל, אלא שנסיבות היסטוריות גרמו להיעלמותו, בעוד באתיופיה נשתמר המנהג. עדות לכך ניתן למצוא במדרש שיר השירים רבה, פרשה ז, ד"ה ב ד"א מה. מדרש זה הובא לידיעתי לראשונה מפי הרב ראם צפרי.
"א"ר יהושע בן לוי: ראויה הייתה העצרת של חג שתהא רחוקה מישים יום כנגד העצרת של פסח, אלא עצרת של חג על ידי שהן יוצאים מן הקיץ לחורף לית ביומיהו דייזלון וייתון, משל למה"ד למלך שהיו לו בנות הרבה, מהן נשואות במקום קרוב, ומהן נשואות למקום רחוק. יום אחד באו כלן לשאול שלום המלך אביהם. אמר המלך: אלו שנשואות במקום קרוב אית בעונתה למיזל ולמיתי, ואלין שנשואות במקום רחוק לית בעונתה ליזיל ולמיתי. אלא עד דאינון כלהון אצלי הכא נעבד כלן חד יום טב ונחדי עמן. כך עצרת של פסח עד דאינון נפקין מהחורף לקיץ אמר הקב"ה אית ביומא למיזל ולמיתי, אבל עצרת של חג על ידי שהן יוצאין מהקיץ לחורף, ואבק דרכים קשה, וידות דרכים קשות, לפיכך אינה רחוקה חמשים יום. אמר הקב"ה לית ביומיא למיזל ולמיתי, אלא עד דאינון הכא נעבד כלן חד יום טב ונחדי, לכך משה מזהיר לישראל ואומר להם (במדבר כט) ביום השמיני עצרת תהיה לכם".
אמנם מדרש זה מציין כי הספירה מתחילה מסוכות, ולא כפי שנוהגים יהודי אתיופיה כיום, המתחילים את הספירה מיום הכיפורים. למרות זאת, יש בו ראיה לכך שבתקופה קדומה היה קיים רעיון של "עצרת" שנחוגה 50 יום לאחר מועד מרכזי. באופן זה נוצרת סימטריה: שבועות הוא "עצרת" לפסח, ושמיני עצרת הוא "עצרת" לסוכות. סימטריה זו מעלה שאלה: מה משמעותה העמוקה?
כדי להעמיק בשאלה זו, אשתף בסיפור אישי. בתקופת מחלתה של אמי, אמר הרופא לי ולדודתי שיש לה שלושה חודשים בלבד לחיות. דודתי, באקט של עוז, דפקה על השולחן וצעקה: "אתה לא א-לוהים! מי אתה שתחליט כמה זמן נשאר לאחותי?" הרופא, המום מהתגובה, השיב: "גברתי, 40 שנה אני רופא, דבר כזה עוד לא ראיתי". והיא ענתה לו: "אתה תעשה הכל כדי שזה לא יקרה". בפועל, אותם שלושה חודשים הפכו לתשעה חודשים, שהיו מלאים באמונה ובתפילה אבל בעיקר בתקווה.
התקופה הזו לימדה אותי שהכוח המחזיק אותנו בכל רגע הוא התקווה. היא אינה אשליה, ואינה מבטיחה שהכל יהיה טוב, אך היא מאפשרת להמשיך לצעוד, לשמור על תנועה קדימה ולא לוותר. כדברי פרופ' אבי שגיא: "תקווה אינה אמורה להעלים מהקיום האנושי העמוס סבל את הצער, היגון והאימה שהם חלק ממהותו. התקווה מאפשרת לאדם להתמודד עם מורכבות קיומו…".
במסורת המערבית מודרנית נהוג לדבר על 'בעיות': ניסיון לשלוט בזמן, ליצור סדר, לבקש ודאות. לעומת זאת, במסורת האתיופית מדובר על 'אתגרים': מצבים שאין עליהם שליטה מלאה, אך הם דורשים התמודדות ופותחים פתח לתקווה. שתי הגישות נחוצות. איננו נדרשים לבחור בין סדר לכאוס, אלא למצוא איזון ביניהם: בין מחשבה מקראית אתיופית, ריטואלית וקשובה לזמן המשתנה, לבין מחשבה רבנית מודרנית, שואפת מסגור ותכנון. איזון זה מעניק הבנה עמוקה יותר של הזמן ושל מקומנו במסורת ובהיסטוריה. והוא גם מחבר בין מחזור החגים סוכות, יום הכיפורים וחג הסיגד לתקופה שבה מתחילים לספור קדימה, אל עתיד לא ודאי אך מלא תקווה.
כך נוכל להבין מדוע נבחר דווקא מזמור "לדוד ה' אורי וישעי". מהותו היא התקווה. לא בכדי הוא מסתיים בפסוק: "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'". הכפילות איננה מיותרת היא מלמדת שהתקווה מולידה תקווה, מחזקת את האדם ומאפשרת לו להמשיך, גם כשאין ודאות. במבט זה, יהדות אתיופיה תופסת מקום מיוחד: היא שימרה במסורתה את רעיון ה"עצרת" באמצעות חג הסיגד – חג ברית והתחדשות המחובר ברצף חי וקיים לימי חגי תשרי. חיבור זה הוא ביטוי חי למסורת עתיקה, הממחישה את רציפותה ועמוקה של היהדות.
