הרב אהרן בקבין גריזים ועיבל
הרב אהרון בק
ר"מ בישיבת ההסדר ראשון לציון
משה רבינו מכנס את כל ישראל, ומצווה לערוך את "מעמד הברכה והקללה", מיד בעבור העם את הירדן. שישה שבטים יעמדו על הר גריזים, ושישה על הר עיבל. בתווך, בגיא שבין ההרים, יעמדו הכהנים והלווים, ניצבים סביב סביב לארון העדות. דממה מתוחה תשרור בהרי השומרון, ימתין הקהל הגדול בציפייה דרוכה למוצא פיהם של הכהנים. ואז יינתן האות, והכהנים יהפכו את פניהם אל הר הברכה, הוא הר גריזים, ויכריזו: "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה!" כל ישראל, מעל פסגותיהם של שני ההרים, יענו אחריהם בקול רם ונישא: "אמן!" – והד קולם ירחף על רכסי ההרים עוד שעה ארוכה. או אז יהפכו הכהנים את פניהם אל ההר השני, הר עיבל, ויכריזו את צידה השני של הברכה: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה!" – ותשובת העם תהיה גם הפעם "אמן!" בקול אדיר, אשר ירעיד את הארץ ויחדור אל מעמקי ליבו של הקהל.
כך ימשיכו הכהנים להכריז באזני העם את כל שנים-עשר ה"ארורים" שבפרשה, ועל כל אזהרה ואזהרה, על כל ברכה וברכה, יחרה העם ויחזיק אחריהם בשבועת-אמונים אחידה וברורה: "אמן!"
אכן, יהיה זה מעמד מרשים ומופלא, אשר ייחרט בזכרונם של דור הנכנסים אל הארץ, יועבר אל בניהם ואל בני-בניהם, וילווה את העם לדורות עולם.
אולם דווקא מעמד ייחודי זה דורש הסבר: מהו הטעם לערוך מפגן מרשים שכזה? מה תוכנו? ומה ייעודו? שכן אם נתבונן ברשימת ה"ארורים", לא נמצא בה כל מצוה חדשה או אזהרה מיוחדת. בסך הכל מדובר על איסורים פשוטים וברורים: עשיית פסל, הטיית משפט, גילוי עריות וכדו' – איסורים שנאמרו על-ידי משה רבינו פעמים רבות, ואף נכתבו במקומות שונים בתורה שהפקיד בידי העם. במספר הזדמנויות קיבל העם על עצמו את חוקי התורה, חלקן במעמד של ברית (ברית סיני, ברית מואב – היא הברית המסתיימת בפרשתנו). מה ייחדש, אם כן, מעמד זה שייערך, כפי שציווה משה, עם הכניסה לארץ?
גם תוכנו של המעמד מעורר שאלה: תואר לעיל, שלכל "ארור" ישנו "ברוך" בצידו (כך מוסרים לנו חז"ל במסכת סוטה), והכהנים מברכים את האיש "אשר לא יעשה פסל ומסכה", "אשר לא יקלה אביו ואמו", "אשר לא יסיג גבול רעהו", וכן הלאה. סגנון זה של ברכה מעורר תמיהה: אם נדרשים הכהנים לקלל את האיש החוטא – ניחא; אך לברך את האדם שלא חטא – מה צורך יש בכך? מהי המעלה הגדולה של אדם ש"לא עשה פסל"? על מה ולמה יש לברך אדם שלא חטא?!
שאלות אלו הביאו את המלבי"ם להבהיר את משמעותו של מעמד "הברכה והקללה". ואלו דבריו:
"לכן נצרך, שהברכות לא נאמרו שיתברך בשביל שלא עשה. רק מי שלא יעשה והוא נתברך מהברכות שנאמר בפרשת 'והיה אם שמוע תשמע' – שלא יופסק ממנו הברכות בשביל מעשה האחרים שבסתר".
כלומר: המעמד מתאר מצב שבו יהיו כאלו שיחטאו באותם ה"ארורים" הנזכרים בהכרזת הכהנים; אולם כנגד אלו שיחטאו – יהיו רבים שישמרו את נפשם מלחטוא, ולא יצטרפו אל מעגל החטא. כאן עולה החשש, שדווקא אנשים כשרים אלו ייפגעו מעונשם של החוטאים, שכן "כיון שניתנה הרשות למשחית להשחית – אינו מבחין בין צדיק לרשע". על כן בא מעמד זה להבטיח את עתידם של האנשים הכשרים: הנפש החוטאת היא תמות, והחוטא יקולל ב"ארור"; אך האדם הכשר – הוא יישאר מבורך, ואל לו לחשוש מפני הרשע שלצידו.
באופן דומה מבאר גם הספורנו: "עיקר הכוונה באלו הארורים היה לקלל את העוברים על אלה כדי שהם לבדם ישאו עוונם, ולא יהיו שאר העם ערבים להם".
מכאן עולה, שמהותו הייחודית של העם היא הגבלת האחריות ההדדית, והבחנה בתוך ישראל בין החוטא לאשר אינו חוטא.
אולם בהתבוננות נוספת בפשטם של הפסוקים, נראה היה לבאר את אופיו של המעמד באופן אחר, ושמא אף נאמר: הפוך לחלוטין.
שכן אם מטרתו של המעמד היא לצמצם את גבול האחריות שבין איש לרעהו – לא היה דבר זה צריך להיעשות במעמד הקהל כולו, כאיש אחד. הצלתו של היחיד הצדיק מהסביבה החוטאת (כדוגמת ויכוחו של אברהם עם ה' על צדיקי העיר סדום; הצלתו של ה"צופה" את עצמו מעונשם של בני העיר בנבואותיו של יחזקאל, ועוד) היא עניין פרטי. מעמד כזה של העם כולו, אשר עונה פה אחד ומקבל על עצמו את הברכות והקללות נושא אופי כללי-ציבורי, ומסתבר יותר, אפוא, שתוכנו מתייחס אל כלל העם, ולא אל נפש יחידית בו.
נראה לומר, שמעמד זה בא להטיל את האחריות הציבורית של העם כולו על מעשיו של היחיד, וזאת מתוך הבנה מעמיקה של נפש האדם החוטא והנסיבות המאפשרות לו לשגות בחטאו.
תנאי בסיסי ביותר בכל חטא של אדם יחיד, אשר בלעדיו לא יוכל החוטא לעשות את רצונו, הוא סביבה תומכת, או לפחות שאינה-מונעת ממנו לחטוא. אם יידע האדם שמעשיו הקלוקלים אינם מקובלים בעיני החברה, כמעט בלתי אפשרי יהיה מצידו להמשיך בחטאו בגלוי (או שייאלץ להסתגר ולעשות את מעשיו בסתר – אך מקרה שכזה אינו מוטל באחריותה של החברה). כאשר נפטר ר' יוחנן מן העולם וביקשו תלמידיו ממנו שייברכם בפעם האחרונה, איחל להם שתהיה יראת השמיים שלהם גבוהה לפחות כמו זו שיש לאדם מפני בשר ודם; ועל תמיהתם של התלמידים על ברכה משונה שכזו (שכן ציפו לאיחולים נשגבים מאשר זה) – השיב להם ר' יוחנן בתבונתו העמוקה: "הלוואי", כלומר: לוּ תהיה יראתכם את ה' כזו שיש לכם מפני החברה – דיינו.
מעמד הברכה והקללה לא בא לחדש מצוות או איסורים. הוא גם לא נועד לקבע את חיוב המצוות בקרב העם – על כך נכרתו זה מכבר בריתות שונות. מטרתו המרכזית של המעמד היא להכריז קבל העם כולו, וכל יחיד ויחיד ממנו, את ערכיה המוחלטים של החברה הישראלית. בעניית ה"אמן" על הברכות ועל הקללות היה מפגן אדיר של אחדות-מחשבה ותמימות-דעים לגבי אופיה של החברה בישראל: זוהי חברה אשר קיבלה על עצמה שלא לעשות פסל ומסכה! שלא להטות משפט! ברוכה תהיה החברה וכל אנשיה, וארור יהיה כל מי שיחרוג ממנה!
הד הקול של מפגן זה ימשיך להישמע בקרב העם שנים ארוכות, ויזכיר לכלל כולו, ואף לכל פרט ממנו, כי החברה בישראל לא תקבל חוטאים, לא תסכין עם מעשיהם, תוקיע מתוכה כל משגה עוור בדרך, כל מגלה עריות, כל מי שלא יקים את דברי התורה הזאת! זהו מעמד מרשים של אחריות הכלל כולו כלפי פרטיו, וכל מי שהדיו של המעמד ייכנסו באוזניו – לא יהין לעבור ולוּ על מצווה קלה אחת מכל מצוותיה של התורה.
אכן, מעבר לאחריות הציבורית ולערבות ההדדית של הכלל בישראל, ישנה גם מחוייבות אישית-פרטית, ולפיה כל איש צריך לשאת באחריות על מעשיו, ו"איש בחטאו יומת" – כפי שביארו הספורנו והמלבי"ם. אולם מקומה של אחריות פרטית זו, המתמקדת בפרט ופונה אליו בנפרד מן הציבור, אינו בפרשתנו. עליה נשמע, אי"ה, בפרשה הבאה, פרשת ניצבים.
(תשס"ה)
