סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתבשבוע הקרוב יפקדו המוני בית ישראל את בתי העלמין והחלקות הצבאיות ברחבי הארץ, לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. בתי העלמין, כמו גם האנדרטאות ואתרי ההנצחה, מזכירים את גבורתם ועוז רוחם של הנופלים במערכות העם, ולצערנו, מיום הזיכרון אשתקד ועד יום הזיכרון הזה נוספו קברים רבים של הנופלים ברצועת עזה, בלבנון ובשאר זירות הלחימה. יהי זכרם ברוך.
בתלמוד הירושלמי (שקלים, ב' ה') למדנו: "תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונן". ה"נפש" היא המצבה המקובלת על הקבר, ועל פי הירושלמי הצדיקים אינם זקוקים לכך, משום שזיכרונם מבוסס על תורתם ומעשיהם הטובים.
הרמב"ם (אבל, ד' ד') פסק להלכה את דברי הירושלמי: "ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות". סיומת דבריו של הרמב"ם עוררה דיון נרחב בין המפרשים הראשונים והאחרונים: האומנם הדרכת הרמב"ם היא שלא לעלות כלל לבתי העלמין? האם הרמב"ם אכן מכריע להלכה שלא לבקר בבית הקברות ולא לפקוד את הקבר?
כבר בסוף תקופת הראשונים, אנחנו מוצאים בשו"ת הריב"ש (סימן תכ"א) שהתבקש להסביר את פשר ההלכה הזו ברמב"ם, והתקשה לקבל את הדברים כפשוטם. הריב"ש מציין לחילופי גרסאות ונוסחאות בדברי הרמב"ם, אך לדעתו מסקנת הדברים היא שהרמב"ם מתכוון שאכן בונים מצבה גם על קבריהם של צדיקים, ואכן פוקדים מדי פעם את בתי העלמין, ואולם חשוב לזכור שלא הבניין ולא המצבה הם העיקר – אלא מעשיהם הטובים. כך הוא מסביר: "ולא יפנה אדם לבית הקברות, כלומר שאין להביט אל בית הקברות ולבנין שעל קבריהם, כי אם למעשיהם. ואף לפי הנוסחא הכתוב בה 'לבקר הקברות', כך פירושה גם כן שלא יביט אדם לבקר מפני הבנין ההוא כי אם למעשיהם הטובים יפנה, וזה די להם לזכרון תמיד".
בדרך זו של הריב"ש צעד אחריו גם הרדב"ז בפירושו למשנה תורה. הרדב"ז מסביר ש"ביקור הקברות" שמוזכר ברמב"ם מכוון לאיזושהי פתיחה של הקבר שהייתה מקובלת אצל עובדי עבודה זרה, והיא כמובן אסורה. פרשנות זו שנויה במחלוקת, ולא נוכל כאן להרחיב בפרטי הדברים, ואולם הרדב"ז מסיים וכותב: "אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש בזה, וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם".
אכן, למעט קהילות אחדות ויוצאות מן הכלל באשכנז ובתימן, המנהג הרווח ברוב תפוצות ישראל לפקוד את בתי העלמין ולבקר את הקברים, גם של בני משפחה וגם של גדולי ישראל וצדיקי הדורות. השולחן ערוך (יורה דעה, שד"מ כ') אכן פסק שנהגו לעלות לקבר בתום השבעה, בתום השלושים ובתום י"ב חודש, ולקיים "השכבה" בתפילת א-ל מלא רחמים, בהתאם לנוסחים השונים בין עדות ישראל. גם על פי חכמת הנסתר, כתבו רבים שיש משמעות רבה בעלייה לקבר, כמבואר בספר "גשר החיים" (פרקים כ"ט-ל'), וכפי שסוכמו הדברים בתמצות (כולל הציטוטים מספר "מעבר יבוק" ומכתבי האריז"ל) בשו"ת שבט הלוי, ג' קס"ב, בתשובה המוקדשת לבירור הלכה זו שברמב"ם.
אלא, שעל אף ההכרעה הברורה והגורפת, שמשותפת כאמור לרוב ככל עדות ישראל, בדבר חשיבותה של העלייה לבית העלמין, הרי שישנה גם תובנה עקרונית ויסודית שאותה לומדים מדברי הירושלמי והרמב"ם. כך הסביר בשו"ת שבט הלוי (ז' קצ"ב): "ובעניותי דבר גדול משמיענו הרמב"ם בזה… כי רואה אני בהמונים שכל התקשרותם בצדיקים ובדור ההולך במה שמבקרים הרבה בבית הקברות, וישנם אנשים שכל עבודתם בזה שהולכים מבית הקברות לבית הקברות. וזה לא נכון על פי התורה! שאף על פי שמקום מסוגל הוא לתפילה, ומקום הצדיקים אדמת קודש, אבל עוד הרבה יותר מזה דברי תורתם והוראתם בבחינת 'אגורה באהליך עולמים'. ועל כן נקט הרמב"ם: 'ולא יפנה', כי לשון פינוי מורה על הפינוי התמידי ועיקרי… לשלול מי שפונה מכל עסקים ודעתו רק לבית הקברות".
ובכן, עלייה לבתי העלמין – חשובה ומשמעותית, אך אי אפשר להפוך את היוצרות ולהציב את העלייה לבית העלמין במקום משמעותי יותר מן העיסוק במעשיהם ובתורתם של הצדיקים שנסתלקו לעולם שכולו טוב. אין ספק שכך הוא לגבי הצדיקים והחסידים, וכך הוא גם לגבי הקדושים שנפלו על הגנת העם והארץ. בבתי העלמין אנחנו מתעטפים בדומייה, ומתייחדים עם זכרם יחד עם המשפחות השכולות. אך לפני טקסי האזכרה בבתי העלמין וגם אחריהם, אנחנו מבקשים לעסוק ב"דבריהם – הן הן זכרונם". אנחנו רוצים לשמוע על עוז רוחם, על גבורתם ועל מסירותם. על הרעות שהייתה שם בשדה הקרב, ועל הנכונות להילחם בחירוף נפש להבטחת שלומה וביטחונה של מדינת ישראל. אלו הם דבריהם, אלו הם זיכרונם.
מכוח זיכרון גבורתם, נזכה בעזרת ה' להכריע את כל אויבינו ולהשיב את כל חטופינו, ונזכה שייתן הקדוש ברוך הוא שלום בארץ ושמחת עולם ליושביה, אמן.
