ציטוט הכותרת של הטור השבוע מקורו בפיוט: 'עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ' או 'עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד', המיוחס לרבי יהודה בן-שמואל אבן-עבאס ומושר בראש השנה.
בערב שמחת תורה האחרון, אף עין לא נשארה יבשה. יחד, צפינו/האזנו למראות ולקולות, שתיעדו את שיבתם של 20 החטופים החיים מן השבי בעזה – אנשים אשר כאילו 'הכרנו' אישית. על בימת כנסת ישראל, הכריז נשיא ארה"ב על שלום אמיתי ועל עמידה איתנה של ארה"ב לצד מדינת ישראל. אני מתקשה לזכור במהלך חיי רגע לאומי אופטימי יותר. חוויה של תקווה, של אמונה באפשרות של חיים אחרים, טובים יותר.
כמה שעות מאוחר יותר רקדתי בשמחתה של התורה, אך זו נשזרה בגעגוע ועצב עמוק על הנופלים, שמסרו נפשם על הצלת אחיהם ולא זכו לראות את פרי הקרבתם, ובדאגה לנוכח העתיד הלא ברור – "הושיעה נא!"
מבט מפוכח במציאות מעיד שהמלחמה ממש לא הסתיימה. שחרור רוצחים משחרים לטרף, המעוניינים להמשיך ולזרוע רוע בעולם, מעורר פלצות. והלב רותח למול סבלן של משפחות, שרוצחי יקיריהם שוחררו בעסקה האחרונה. יום לאחר החג, גיוס המילואים נמשך. בני, ורבים עימו, נקראו שוב לעזה. נראה כי נדרש איסוף נוסף של כוחות ומשאבים על מנת להתמודד עם המצב החדש, המשלב שמחה ועצב, תקווה ודאגה עמוקה.
'עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ'. נדמה כי מילות הפיוט מציעות לא רק תיאור של תגובה מעורבת במהלך מעשה אמוני של הקרבה, אלא מציינות שתי קריאות שונות/טריגרים לפעולה, תוצרים של מציאות מטלטלת רגשית: עין בוכה ולב שמח.
יש בינינו, שהדמעות הן הכוח המניע אותם לפעולות חסד ותיקון. ויש, שדווקא הלב השמח הוא המעורר נתינה, שינוי ויזמוּת. ולעיתים שתי המגמות שלובות בתוכנו יחד, ברגע קדוש ומצמרר אחד, כפי שיוחס לאברהם אבינו בעת העקידה.
בתרגום מעשי: כאב האובדן על מי שאינו כאן עימנו היום, משמש רבים מדחף לעשיית הטוב ומקדם הקמה ומימוש של מיזמים חברתיים ואחרים. מורשתם של הנופלים והנרצחים ושמחת שחרור החטופים משמשות עבור אחרים מגדלור – עדות לעובדה שתקוות, תפילות ושאיפות יכולות להתממש!
זה שנתיים שאנו נתונים במהלך עקידה מתמשך – מלחמת מצווה על קיומנו הגופני והרוחני. דמע ושמחה משמשים אותנו יחד ומאפשרים לנו להיענות לעוד סבב מילואים. ככל שיידרש.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
