צא מן התיבה!

המבול עומד לבוא אל קצו. או כך לפחות נדמה למתבונן מן הצד. המים שוככים, וה"טפטופים" הולכים ומתמעטים. "מעיינות" המבול, המכלים כל אשר נקרה בדרכם, הולכים ונסכרים.

"ויַּעֲבֵר אֱ-לֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם".

התיבה שהיטלטלה חודשים במי תהום רבה, מחשבת להישבר ולהישטף במי המבול, נראית כמי שנעה לקראת מנוחה. ולו רגעית.

"וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט.  וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים".

אבל נח אינו ממהר לצאת מן התיבה. " וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה". גם בחלוף ארבעים יום, הוא אינו רוצה להישיר מבט אל עבר החורבן האיום והנורא. הוא פותח את החלון, אך אינו מתבונן במראה שניבט הימנו. במקום זאת הוא מעדיף לשלח את העורב ואחר כך את היונה.

נח עצמו נותר ספון בתיבה. ממאן להביט בפני המציאות הנוראה מכל. שואה. כיליון. מוות. חורבן.

סיפור המבול הוא אחד מתיאור השיא העוצמתיים והנוראים ביותר בהיסטוריה האנושית.

עשרה דורות בלבד אחר מעשה הבריאה המופלאה, שבמהלכה באה לעולם בריאת האדם, נזר הבריאה, מתואר הקב"ה כמי שמתבונן בעולמו, ורואה לפניו מציאות עגומה. שחורה משחור. כל יום, כל היום.

"וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו" – לא קצת, לא רק משהו, אלא "כל יצר מחשבות לבו", הכל, בכל מכל, "רק רע".

ולא רק בבוקר או בערב, אלא "כל היום".

התוצאה נוראית, הרסנית, שואתית: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו. ויאמר ה': אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם".

מְחִיָיה טוטאלית, כיליון מוחלט. מוות, כאב, צער, ייסורים.

והשאלות רבות מספור, במישור האמוני והתיאולוגי, במישור האנושי והמעשי: הכיצד זה הקב"ה, אדון כל, "מתחרט" ו"ניחם", כביכול, על מעשה ידיו-שלו? ומה פשעו תינוקות? ומה חטאו כל הבהמה, הרמש ועוף השמים, שגם דינם נגזר לכליה, בשל חטאי האדם?

הסופר אלי ויזל,  "בוגר" אושוויץ ובוכנוולד, קרא את התורה כולה ב"עיניים של ניצול", שורד שואה. משהגיע לפרקים אלה, תהה על השואה שבאה לעולם: "קץ כל בשר בא לפני". העולם עמד מלכת. לא סוף, לא סיום. קֵץ.

לדבריו, כביכול הקב"ה, ה"מחזאי", החליט לשים קץ לעולמו תיכף ומיד. "מסך בבקשה! המחזאי אינו מרוצה מן הביצוע. בדעתו להכין טיוטה אחרת ולהתחיל הכל מן ההתחלה" (הנשמה המקראית, ת"א תשע"ג, עמ' 67).

והשאלות מתבקשות מאליהן, וכמו מהדהדות גם את השואה שאירעה כמה אלפי שנים לאחר מכן, גם את מאורעות הימים האלה: למה? מדוע? מדוע העונש הקבוצתי הזה? מדוע המבול הזה אשר סחף לתהום את כל מה שאינספור אנשים תכננו והשיגו, בנו ושיקמו? הטקסט אינו מספק תשובות.

"כל שנאמר לנו", כותב ויזל, "הוא כי בני האדם חטאו, אך אין מציינים מה מהות הפשע. על איזה חוקים עברו בני האדם? היכן? מתי?".

בתוך האימה, החושך והצלמוות מזדהר סיפורו של נח. על פניו, "איש, צדיק, תמים". איש מופת.

אכן, קריאה אחרת, "בעיניים של ניצול", מובילה לפרשנות שונה לחלוטין. לא רק "צדיק בדורותיו", שלפי "יש הדורשים לגנאי, אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב כלום", אלא גם "צדיק בפרווה", הדואג רק לחמם את עצמו ואינו נותן דעתו לשאר בני דורו.

בתחילת הדרך נתפש נח כהבטחה הגדולה. "נח" הוא התקווה, הנחמה שבאופק. "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו". הוא "מוצא חן בעיני ה' ". מה עוד נבקש? יותר מזה אנחנו לא צריכים.

נח מציית לצו הקב"ה. הוא ממלא פקודות. בונה את התיבה. בדיוק לפי המידות. מכניס לתוכה את בני משפחתו הקרובה ואת החיות. אבל חלק ממדרשי חז"ל מעבירים עליו ביקורת נוקבת. לפי מקצתם, גם אז לא האמין במבול. הוא חיכה עד שהמים יגיעו לקרסוליו ורק אז נכנס לתיבה.

אבל הרבה יותר מזה. נח שומע שהקב"ה מביא מבול וכליה על העולם, ושותק.

כשביקש הקב"ה להשמיד את העם לאחר מעשה העגל, עמד משה רבנו וחילה את פניו. כשביקש הקב"ה להשמיד את סדום, עיר שכמעט כל אנשיה "רעים וחטאים לה' מאד", עמד אברהם והתווכח עם הקב"ה, משל היה תגרן בשוק, בניסיון להצילם.

לא כן נח. בשעת מעשה, בעת המבול, הוא שותק. מחריש. לאחר המבול, כשהכל מסתיים, הוא מסרב ל"צאת מן התיבה". הכיצד יוכל להתבונן בפניו של עולם שהיה פורח וכעת כולו חרב?

רק ציוויו של הקב"ה, "צא מן התיבה", מכריח אותו לנסות ולשקם את החורבן הנורא. "תתארו לעצמכם", כותב הניצול אלי ויזל, "איך הרגיש כאשר עלה ליבשה וגילה את הארץ הריקה וההרוסה? הוא בוודאי חיפש את המקומות המוכרים, את נקודות האחיזה, ערים של אור ושל חיים, מקומות יישוב וקולותיהם.

וכמו אלפי שנים לאחר מכן, בסיום השואה הנוראה, תוהה נח: "מדוע אני? מדוע דווקא אני ניצלתי?".

כמו בכל טקסט יהודי ראוי לשמו, השאלות – גדולות, גדולות מן החיים. ותשובות – אַיִן!

(נח תשפ"ד)