בתכלס', נח דגל בחייה ותן לחיות

מאז חטא אדם הראשון עברו עשרה דורות עד שבא נח לאוויר העולם. תחילה היה נח תקוות האנושות ככתוב: "זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו, מן האדמה אשר אררה ה'". הוא בצדקתו ביקש להתהלך את האלוקים ולמצוא דרך חיים שתמנע את החסרונות של קודמיו. ואכן, ביחסים שבין אדם למקום הצליח נח לתקן את כישלון דור אנוש ככתוב: "את האלוקים התהלך נח" ועל כך מעידה עליו התורה "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". בקשר לעצמו תיקן נח את כישלון אדם הראשון, שלפי פירושו של הראי"ה: "נתנכר לעצמיותו", ולכן העמיד במרכז חייו את ההשלמה האישית, כמו שפירש "אור החיים" את הכתוב: "אלה תולדות נח, נח…" – "שתולדות נח היו רק נח". אמנם ביחסים שבין אדם לחברו הוא נמנע מכישלונם של קין והבל שעינם היתה צרה כל אחד בזולתו, ואילו נח נזהר שלא לפגוע בזולת, אבל גם לא יצא מגדרו להשפיע לטובה על זולתו. נח קיים בעצמו את הכלל: חייה ותן לחיות! פירש "אור החיים": "שתולדות נח היו רק נח, ושלל זולתו, כי לא היה בו תועלת לבני דורו". על כן, כאשר הודיע הקב"ה לנח שמבול עתיד לרדת ולכלות את העולם, אין הוא מתאמץ לצאת ולרדת אל דורו, לנסות להציל אותם ולהשיבם מדרכם הרעה לדרך הטובה, אלא בנה לעצמו תיבה להציל בה את עצמו ובני ביתו. כישלונו לבסוף הוכיח את תחילתו, כאשר האדם דואג רק לעצמו לבסוף הדאגה הזו פוגעת גם בו.

וכך מסביר רבי מאיר שמחה הכהן מדוינסק בספרו "משך חכמה" את המדרש [ב"ר פר' לו]: "חביב משה מנח, נח משנקרא איש צדיק נקרא איש אדמה, משה משנקרא איש מצרי נקרא איש אלוקים". ומסביר ה"משך חכמה": יש שתי דרכים בעבודת ה' יתברך. דרך אחת היא דרכו של המייחד עצמו לעבודת ה' ומתבודד, והדרך השנייה היא דרכו של העוסק בצרכי ציבור ומבטל עצמו בשביל הכלל עד כדי הפקרת חייו הפרטיים עבורם. והנה, לפי הנראה לעיני בשר, דווקא המתבודד ומתרכז כולו בהשלמת עצמו הוא יעלה מעלה מעלה, ואילו העוסק  בצרכי ציבור ירד ממדרגתו, כמו שמובא במדרש [קהלת רבה ז-יד] על הפסוק: "כי העושק יהולל חכם" – ריב"ל שכח שמונים הלכות בשביל שעסק בצרכי ציבור". אך הניסיון הוא אחרת. נח שהתבודד ולא הוכיח את בני דורו לבסוף מ"איש צדיק" התדרדר ממדרגתו ונקרא "איש האדמה". ואילו משה, בתחילת דרכו נקרא "איש מצרי", שהוכרח לגלות בגלל שמסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי, הוא שהקדיש את חייו להנהגת עם ישראל נקרא לבסוף "איש האלוקים", שהגיע לתכלית השלמות.

חז"ל משווים את נח גם לשמואל הנביא: "רבי יהודה אומר בדורותיו היה צדיק, הא אילו היה בדורו של שמואל לא היה צדיק". במה היה נח שונה משמואל הנביא? גם כאן ההבדל הוא במאמץ שלו להצלת הציבור. וכך מספר המדרש [תנחומא]: ”כשאמר הקב"ה לנח 'עשה לך תבת עצי גופר' הלך נח ונטע ארזים, קצצן ונסרן ועשה מהם תיבה, היו בני דורו שואלים אותו: ארזים אלא למה? תיבה זו למה? אמר להם נח: הקב"ה מבקש להביא מבול לעולם ואמר לי לעשות תיבה כדי שאמלט בה אני וביתי, והיו בני דורו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו". לפי המדרש, גם נח הודיע לבני דורו על הסכנה הצפויה לבוא, אלא שנח ישב בביתו ולא הטריח את עצמו ללכת מעיר לעיר ומכפר לכפר ולהשפיע, לשכנע ולהזהיר את בני דורו, הוא לא ירד אל דורו, על כן גם כשבאו אליו והוא סיפר להם על המבול הם לא התייחסו ברצינות לדבריו אלא לעגו ושחקו על דבריו. מה שאין כן שמואל הנביא, הוא לא הסתגר בביתו והמתין עד שיבואו אליו, אלא היה טורח וסובב מעיר ועיר, ובכל מקום שבא היה שופט את ישראל כל אחד במקומו, ולא הטריח אותם לבא אליו, ככתוב: "והלך מדי שנה בשנה, וסבב בית-אל והגלגל".  רק מנהיג היוצא אל העם הוא שמצליח להשפיע עליו.

(נח תשפ"ב)