המחנך העברי הראשון – לימי שגרה ומלחמה

כל מי שמנתח את מרכיבי ההצלחות להן זכינו במלחמה האחרונה, מעלה על נס את רוח הלחימה, הגבורה, המסירות וההקרבה של הלוחמים בסדיר ובמילואים. במהלך המלחמה נחשפנו גם לדברים רבי-עוצמה ומעוררי השראה שכתבו רבים מהנופלים לפני שנכנסו לקרב שממנו לא שבו, דברים ששיקפו ערכיות, הבנה מעמיקה, מודעות עצמית ונכונות לקחת אחריות ולהגן על המדינה גם במחיר של הקרבת חייהם. היו גם שציינו בכנות את הפתעתם מן התפקוד יוצא הדופן של "דור הטיקטוק" במלחמה, שלפני המלחמה אמרו עליו שהוא מפונק, חסר ערכים, מרוכז בעצמו, ולא ניתן לפתח ציפיות שיוכל לשאת בנטל המלחמה ועתיד המדינה. והנה הסתבר להם שהוא לא רק שאינו נופל מן הדורות הקודמים שהיו למופת, אלא שבמידה מסוימת אף עולה עליהם.

עוצמת הגבורה והמסירות של בני הדור באה מתוך הרוח, וזו אינה מגיעה משום מקום; היא תוצר של חינוך רב-שנים שהגיבורים הללו ספגו בבית, בבית הספר ובבית המדרש. תפקודם במלחמה הוא מבחן עליון לאיכותה.

בשנים האחרונות היו רבים שהשמיצו את מערכת החינוך הישראלית. מה לא נאמר על "איכותה" – על רמתה הנמוכה, על כך שהיא אינה מחנכת אלא ממוקדת בידע ובהישגים, ועל כישלונה במילוי תפקידיה. אולם, אם לשפוט לפי התוצאות של חניכיה במבחן העליון של המלחמה, ובלי להכליל כמובן, כנראה שהיא לא כל כך גרועה כפי שהציגו אותה. כנראה שלא כולה כושלת; למרות שיש בה הרבה מה לשפר, יש בה גם חלקים חזקים שמצליחים להביא תוצאות חינוכיות יוצאות דופן.

הספר "ביטחון לאומי – מעטים נגד רבים", שנכתב ע״י האלוף ישראל טל, עוסק במרכיבי "הביטחון הלאומי" של מדינת ישראל. בספרו מציין ישראל טל כי למערכת החינוך, ובמיוחד לחינוך לערכים, יש השפעה מכריעה על רמת "הביטחון הלאומי" – לא פחות מאשר למערכת הביטחון עצמה. הוא מביא דוגמה מההיסטוריה: "לא בכדי נאמר כי במלחמת פרוסיה–צרפת ניצח מורה בית הספר העממי הגרמני, שכן פרוסיה השתיתה את עוצמתה הצבאית על המוני האזרחים. תלמידי בתי הספר האלה, שהקנו להם תורה, חינוך פטריוטי ואימון גופני, קיבלו בהמשך הכשרה צבאית והיו לחיילים" (שם, עמ׳ 17).

שבת פרשת וירא הוכרזה ע״י מספר גופים כ"שבת חינוך ארצית". בשבת זו נבקש להביע תודה והוקרה למחנכים ולמורים – שלוחי הציבור, המוסרים נפשם במסירות אין-קץ לחינוך דור העתיד של עם ישראל, ומקנים להם חינוך לחיים של אמונה, עשייה ושליחות – בימי שגרה ובשעת מלחמה. ולעודד כל מי שיכול לקחת אחריות ולהצטרף למשימה הקדושה של חינוך הדורות הבאים.

לא בכדי נבחרה שבת זו. בפרשה נקרא על דמותו של אברהם אבינו, המחנך העברי הראשון, שפרץ את הדרך לאמונה בא-ל אחד, ועליה חינך את בניו ואת בני דורו. עליו נאמר בפרשתנו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ד׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, וגו׳" (בראשית יח, יט). "באשר הוא יודע הרבה בעמלו כדי שימצא במה ללמד את בניו ואת ביתו" (העמק דבר, שם). אברהם אבינו הקדיש את חייו לחנך את בניו ובני דורו ללכת בדרך ד' בחיי השגרה ובשעת מלחמה.

בפרשה הקודמת אף קראנו על פעולתו החינוכית המיוחדת עם "חניכיו", וגם על פעולתו הצבאית לחילוץ לוט שנחטף מביתו – יחד עם חניכיו, תלמידיו: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה" (בראשית יד, יד). "‘חניכיו’ – הם תלמידיו; נערים שבאו אצלו להתחנך בעבודת ה׳ וללמוד אצלו, וילידי ביתו הם עבדיו שנולדו בביתו" (מלבי״ם שם; וכן באברבנאל וברד״ק). אברהם אבינו חינכם למידת הגבורה בחיי השגרה ובשעת מלחמה: "חניכיו – שחנכם פעמים רבות במלחמה" (אבן עזרא שם; וכן ברד״ק).

בשעת המבחן, כאשר יש צורך בכך, יוצא אברהם בראשם למלחמה, ובטח בהם כי יעמדו במבחן: "אין ראוי שינהג האדם עימו למלחמה כי אם האנשים אשר הורגלו בתכונת הגבורה. שאם יהיה ביניהם רך לבב יבא מורך בלב שאר האנשים וינוצחו. ולזה לא נהג אברהם עימו מאנשי ביתו כי אם האנשים אשר חנכם במנהגיו מלידה. ואין ספק שעם שחנכם בשאר המידות המשובחות חנך אותם במידת הגבורה. ולזה הביאם עימו לבדם, ועזב האנשים אשר היו בביתו שלא גדלו עמו מעת הלידה, כי אלו כבר נשתקעו קודם היותם עמו במידות הפחותות, ולא יכול להעתיקם מהם ולהניעם אל המידות המשובחות באופן שלם" ("תועליות הרלב״ג", שם).

עלינו ללמוד מכך לימינו – בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ