מירון ח. איזקסוןבתחילת פרשת וירא נעלם שמו של אברהם, והתורה מכנה אותו בכינויים שונים: "אליו" , "והוא", "עליו", "עבדכם". שמו של אברהם "נעלם" דווקא לאחר תיאור ברית המילה, שהוא וישמעאל בנו עוברים בסוף הפרשה הקודמת. שמו שב אליו רק באוהל שרה רעייתו: "וימהר אברהם האהלה אל שרה". עניין מרתק הוא לבחון מתי שמו של אדם משתתק לפתע, ומתי הוא שב אליו. האם הדבר כרוך למשל בהתרגשות עוצמתית במיוחד?
כאן לא אפתח שאלה זאת, אלא באמצעותה אנסה לבדוק דוגמאות שונות שבהן אישיותו של אברהם אבינו מופיעה דווקא בעוצמה רבה. המשתמע הוא שהאדם המביא לעולמנו את המהפכה האמונית היסודית והמכוננת ביותר, הוא גם זה שאישיותו מלאת נוכחות ופעילות. האמונה לא רק שאינה משפיעה עליו לכיוון פסיבי, אלא שהיא כרוכה בעוצמה אישיותית נדירה.
כבר בפרשת לך לך "קורים דברים" עזים בתודעתו של אברהם. "לך לך" היא קריאה עוצמתית למהלך פנימי, לתהליך בין אדם לבין עצמו, כתנאי וכתוצאה לחוויה האמונית בבורא. הפועל "ללכת" חוזר שוב ושוב, הן כייצוג של מהלך פנימי מורכב והן כביטוי לתנועה חיצונית מתמדת. כחלק מכך, אברהם הוא המייצג האנושי הראשון של קשר משפחתי משמעותי ומחייב, הן כלפי אביו הן כלפי אחיינו לוט, וכמובן כלפי רעייתו. הוא ראשון הפועלים בגופו וכמיטב יכולתו להציל אחרים, ובהם אחיינו. הוא "עושה נפש" והוא "רוכש רכוש", דהיינו כל עניין משמעותי הוא תוצאה של פעילות מודעת ומשמעותית שלו.
גם העבריות שלו היא כותרת לפעילות ברורה, החל מ"יעבור אברם בארץ" ועד זהותו העברית הגלויה כאברהם העברי. הוא כל העת בתנועת נפש וגוף. "וייסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", והכל תוך "קריאה בשם השם".
בעיניי, אמירה דרמטית של אברהם מגלה עומקים נוספים: כשמלך סדום מציע לו את הרכוש שנתפס מהאויב, עונה לו אברהם בין השאר: "בלעדַי…" דהיינו לשותפיי תוכל לתת את חלקם, אך לי אישית לא. ביטוי זה מצוי בחומש בראשית במקור מכונן נוסף: יוסף, העבד והאסיר, מובהל מהבור כדי להתייצב בפני המלך פרעה (פרשת מקץ). "ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי ופותר אין אותו, ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו". ותשובת יוסף למלך המצרי הגדול :"…בלעדָי, אלוקים יענה את שלום פרעה".
אברהם ויוסף נמצאים בדרגת האמונה והענווה של "בלעדַי". אי אפשר להתעלם מכך ששינוי קטן בניקוד מילה זאת מבטא את המצב הנפשי המנוגד לגמרי: בלעדִי, דהיינו אקסקלוסיבי. יש אלה החשים את עצמם בלעדיים, עד כדי כך שלדעתם הציבור אינו מסוגל להתקיים ללא נוכחותם; ויש אלה המודעים למהלכים גדולים המתרחשים, כשלא הם עצמם מכוננים ומובילים אותם.
פועל מרתק נוסף הנקשר לאברהם הוא: "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל…" (בראשית יב, ח). הפשט כמובן כאן היא תנועתו הנוספת של אברהם: הוא מעתיק את נוכחותו ממקום למקום. ועם זאת, כידוע, המשמעות העברית של העתקה היא גם חזרה ושכפול. כאן נדמה לי נרמז על סוד נוסף באישיותו של העברי הראשון, סוד שאנו אמורים ללכת בעקבותיו כמיטב יכולתנו: בכל שינוי וחידוש משמעותיים, דהיינו בכל העתקה של נוכחותנו ממצב למצב, אנו חייבים לשמור על הנוסחה העברית המקורית שלנו. יותר מכך: אין משמעות להתחדשות אשר מבטלת ומאיינת את מקורותיה.
אברהם מחדש את פועל האמונה בשם, "והאמין בשם, ויחשבה לו צדקה" (טו, ו). אברהם נקרא לראשונה כאוהב השם (ראה הפטרת הנביא ישעיהו הצמודה לפרשת לך לך). כל אלה ומונחים נוספים מבטאים נפש פעילה ביותר. עם ישראל מתחיל את דרכו באדם מלא הבעה ואישיות. התחושה של היחיד בפני עצמו, והיחיד גם כחלק הכרחי בקהל, מגיעה לעולם בבת אחת.
אולי עתה נשוב לרגע לפתיחת דברנו לגבי ראשית פרשת וירא. אברהם יושב בפתח האוהל, הוא "הרואה" הגדול הראשון שזה עתה זכה לברית הבשר שתיקרא על שמו, ובעוד מעט קט יתבשר שוב על בנו, זה שתמיד "יצחק" כלפי העתיד. במהלך הסערה האמונית והאישית העוצמתית הזאת, ולמשך פסוקים ספורים, התורה עוסקת בפנימיותו העמוקה ביותר של אבינו הראשון ומניחה לרגע אפילו לשמו.
