הפעילות הגופנית

הציווי הראשון לאברהם הוא "לך לך". ללכת!! לא לעמוד! להתקדם ולשאוף! האתוס של האומה הישראלית מתחיל אפוא בציווי האלוקי 'לך לך', בתנועה, בזרימה, בהליכה ובדרך. ניסיונו הראשון של אברהם מיוחס להליכתו לארץ ישראל. ההליכה הזו איננה רק בכדי להגיע לארץ. ההליכה עצמה היא בעלת ערך. כך ברור, שגם כאשר אברהם מגיע ארצה הוא מצווה "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה". גם בארץ ישראל עצמה מסופר שהוא הלך "הלוך ונסוע הנגבה", כאשר הוא מתקדם למקום הקדוש ביותר, ירושלים והר הבית. אברהם נתנסה בעשרה ניסיונות. הניסיון הראשון, הליכתו אל ארץ ישראל, הניסיון האחרון, הליכתו אל הר המוריה לשם הקרבת בנו יצחק, "ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת… ולך לך אל ארץ המוריה..". ההליכה וההתקדמות מאפיינת את מהותו של האדם בכלל. הנביא זכריה מבדיל בין מלאכים לבני אדם, שם נקראים בני האדם "מהלכים" כי הבורא נתן לאדם את האפשרות לשפר עמדות, להתגבר על קשיים ולהתקדם. באותו פסוק נקראים המלאכים "עומדים". המלאכים משוללי בחירה חופשית, הם אינם יכולים לשפר עמדות ולבצע שינויים (ע"פ זכריה פ"ג פס' ז').
בשנים האחרונות הצטברו עדויות רבות על יעילותה של הפעילות הגופנית ככלי למניעת קשת רחבה של מחלות וכטיפול בבעיות רפואיות קיימות. חוסר עיסוק בפעילות גופנית סדירה וכושר גופני ירוד מהווים גורם סיכון למחלות בכלל ולמחלות לב וכלי דם, בפרט.
הליכה במובנה הפיסי מועילה רבות לבריאותו של אדם. הרמב"ם קרא להרבות בפעילות גופנית "יענה גופו וייגע כל יום בבוקר עד שיתחיל גופו לחום" (הל' דעות פר' ד' הל' ב'). ובספר הנהגת הבריאות כותב הרמב"ם "ההתעמלות היא העיקר הגדול בהתמדת הבריאות ובדחיית רוב החולאים… ולא ימצא דבר תמורת ההתנועעות וההתעמלות בשום פנים" (שער ראשון פרק שלישי). ומהי ההתעמלות? "תיקרא התעמלות התנועה החזקה או החלשה…אשר תשתנה ממנה הנשימה ויתחיל האדם להרבות נשימתו" (שם, שם). ומה זה יגיעה? "ומה שיוסיף על זה הוא יגיעה, רוצה לומר התעמלות חזקה מאוד" (שם, שם). אולם מוסיף הרמב"ם שאין להפריז בכך כי "לא כל אחד יסבול היגיעה ולא יצטרך אליה גם כן", ו"הטוב בשמירת הבריאות לקצר ההתעמלות" (שם, שם) ובמקום אחר "מיני ההתעמלות החזקים מייבשים הגוף, וישימוהו קשה, מאוחר החוש ומאוחר התבונה. ולכן יהיו המתאבקים ובעלי המשא הכבד ואותם שיגביהו האבן סכלי התבונה" (פרקי משה, מאמר שמונה עשר, סעיף 9).
בהלכה דנו לאסור התעמלות בשבת; "אין רצים בשבת כדי להתעמל אבל מטייל כדרכו אפילו כל היום כולו ואינו חושש" (תוספתא שבת פרק י"ז הל' ט"ז). שני הסברים נאמרו לאיסור זה, האחד, משום רפואה, ולפיכך דווקא אם מתייגע ומזיע, כי דווקא באופן זה יש צד של רפואה "אין מתעמלין בשבת – איזהו מתעמל, זה שדורסים על גופו בכוח כדי שייגע ויזיע, שאסור לייגע עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה" (רמב"ם הל' שבת פכ"א הכ"ח). השני, 'עובדין דחול' (מעשה חול), (רש"י שבת דף קמ"ז ע"א). ההבדל שבין שתי השיטות, לרש"י גם בריא המשפשף בכוח לשם תענוג – אסור משום 'עובדין דחול', ולצורך רפואה ייתכן שמותר ככל מעשה חול שהותר לצורך מצווה. אבל לפי פירוש הרמב"ם איסור זה נאמר רק כשעושה לשם רפואה, ולכן בריא העושה לתענוג מותר, וכן כשלא בא לידי הזעה – אינו בכלל רפואה ומותר.
להלכה הובאו שתי השיטות. לשני הטעמים הליכה לשם הנאה שאין עמה זיעה בוודאי מותרת, וכן מותר לעשות תרגילים פשוטים (שמירת שבת כהלכתה פר' י"ד סעי' מ"ג). ובנשמת אברהם בשם הרב נויבירט כתב ביחס לפיזיותרפיה בשבת, אפילו במקרה שאין מדובר בסכנת אבר או בחולה שאין בו סכנה, שאז בוודאי הדבר מותר, אלא אפילו במי שהולך ומבריא וממשיך בפיזיותרפיה כדי להוסיף ולחזק את השרירים החלשים. (לך לך תשע"ח)