מחקר איכותני

הוזמנתי להעביר סדנת העשרה על מחקר איכותני לצוות המערך הפסיכולוגי-חינוכי של עירייה במרכז הארץ. ההיכון הרגשי אליו נכנסתי כשהגעתי ל"שדה" הצליח להפתיע אותי, אפילו, או אולי דווקא משום שאני מכירה היטב את החדרונים האלה עם הכיסאות המרופדים בצבעי פסטל הרמוניים. הפעם הגעתי "מהצד השני". כנראה שעדיין טעון.

לאורך כ-30 שנה בהן ילדיי היו במערכת החינוך, נקראתי אינספור פעמים לשיחות נזיפה בחדרי מנהלות/ים, יועצות ואפילו – כשקלו כל הקיצין – פסיכולוגים. שיחות שכיווצו אותי, עוררו בי חרדות לגבי העתיד, ערערו אותי ועל מקומי כדמות חינוכית, גרמו לאינספור סדקים באמון ובזרימת היחסים עם האנשים הקטנים בהתהוות עליהם הופקדתי על ידי מי שאמר "והיה העולם".

בהרצאה הראשונה מול צוות המומחים, הצגתי את ההבדלים שבין מחקר כמותי לאיכותני. נדמה לי שלפחות חלק מהדברים שאמרתי שם הוציאו את הפסיכולוגים מאזור הנוחות המקצועי שלהם. הם הרי רגילים לכלים מדעיים המאפשרים לאסוף נתונים, למדוד את ההשפעה על התוצאות אחרי מניפולציה, לנתח אותם על פי תוצאות סטטיסטיות וקריטריונים ידועים, ולהסיק מסקנות.

לעומת זאת, המחקר האיכותני מבקש לראות את העולם דרך התיווך/ההבנה שלנו. מחקר כזה מציע  להתמקד בחוויה, בפרשנות ובמשמעות. השאלות שיעלו יהיו קשורות ליחסי גומלין, לסיפורי חיים, לתחושות מכוננות (לדוגמה שייכות, מסוגלות, נראות או משמעות). המחקר האיכותני יעמיד במרכז את השאלה למה (לעומת כמה). כך למשל, נשים לב לפרטים, כגון, מיהם התלמידים, מהם התנאים הפיזיים של הכיתה/חצר, האם יש שעות מסוימות ביום הלימודים שבהן ההתנהגויות המפריעות גוברות או נחלשות. דברים כאלה. שילוב ראיונות עם תלמידים, מורים והורים שיחשפו את נקודת המבט שלהם יאפשר התבוננות בתמונה מורכבת ומלאה, לא של “בעיה” אלא של מערכת יחסים. כשמקשיבים לכל הצדדים (צוות חינוכי, תלמידים והורים) נוצרת שפה חדשה. שפה של הקשבה, אחריות משותפת ומשמעות.

שמעתי פעם בשם רב גדול, שילדים ש"לא יכולים לשבת" ניחנו בנשמה גדולה שהגוף שלהם אינו מסוגל להכיל. הלוואי שכאמא צעירה במקום לשמוע נזיפות, יכולתי להתרווח על אחד מהכיסאות המרופדים בצבעי פסטל הרמוניים האלה, להיישיר מבט אל הפסיכולוג/ית ולהגיד בפשטות "לילד שלי יש נשמה גדולה. הגוף שלו כרגע קטן מדי. הוא זקוק למרחב ולתנועה כדי להתאזן".