הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני עריםפרשת וירא נפתחת ונסתיימת בשני סיפורים הנראים כסותרים זה את זה: עמידתו של אברהם לפני הקב”ה בדיון על גורלה של סדום מחד, וציווי העקידה מאידך. הפער שבין שתי הסצנות הללו – בין אברהם המתדיין באומץ לבין אברהם הצייתן והשותק – חושף את אחת הסוגיות העמוקות ביותר במקרא: מהו היחס הנכון בין אמונה לבין מצפון, בין קול הא-ל לקול האדם.
בפרשת סדום, אנו פוגשים את אברהם במלוא עוזו המוסרי. הוא אינו ירא להתווכח עם הא-ל, אלא עומד לפניו כשותף לדיון על הצדק. “הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?!… הֲשֹׁפֵט כׇּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!” זהו קולו של אדם שמאמין שא-לוהים מבקש צדק, לא עיוורון. בעמידתו זו אברהם מממש את תפקידו ההיסטורי – להכניס לתוך האמונה את יסוד האחריות המוסרית, וללמד שהאמונה איננה פוטרת מן החשיבה המוסרית אלא מעמיקה אותה.
אך בסוף הפרשה, בעקידת יצחק, מתגלה לכאורה דמות אחרת לגמרי. הפעם אין דיאלוג ואין טיעונים. הקב”ה מצווה, ואברהם מציית. “וישכם אברהם בבוקר”; שלוש מילים של שתיקה מוחלטת. לא נותר שריד מאותו קול מתריס שהעז לערער על חרון הא-ל. איך ניתן ליישב את הדמות הזו עם אברהם של סדום?
ההבדל נעוץ באופי הפנייה הא-לוהית. בפרשת סדום, הקב”ה מזמין את אברהם לשיח מוסרי: “הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם… כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו… לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". אברהם מתנסה כאן בלמידה פעילה של שיקול דעת מוסרי. הקב”ה “מלמד” אותו להרהר, לשאול, לחשוב, כחלק מהכשרתו להיות אב לאומה שתלך בדרכי מוסר ומשפט.
לעומת זאת, בעקידה אין מקום לשאלות. הציווי חד וחותך. אברהם נדרש לא לספק ניתוח מוסרי אלא להתמודד עם חרדה, עם תחושת אובדן טוטלית. זהו מבחן מסוג אחר – מבחן של עמידה קיומית, של נאמנות פנימית גם כשהקרקע נעלמת מתחת לרגליים.
אך כדי להבין את הקשר העמוק בין שני הקצוות הללו, עלינו לעבור דרך הסיפור שביניהם, פרשת אברהם ושרה בגרר. שם, מתוך פחד לחייו, אומר אברהם על שרה שהיא אחותו. אבימלך לוקח את שרה לביתו, והקב”ה מתגלה אליו בחלום ומזהירו. אבימלך הנבהל מתגונן ואומר: “הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?! הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא… בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיוֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת!”
המילים הללו מהדהדות להפליא את דברי אברהם עצמו על סדום. הפעם התפקידים מתהפכים: מלך נוכרי נושא את דגל הצדק, ואילו אברהם – נביא הצדק – נכשל. והקב”ה מאשר את דברי אבימלך: “גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת".
הסיפור הזה חושף אמת אנושית עמוקה: האדם עלול לאבד את קולו המוסרי כשהוא שרוי בפחד קיומי. אין כאן סתירה לעקרונותיו של אברהם, אלא מגבלה אנושית מוכרת – בשעה שהחרדה משתלטת, יצר ההישרדות גובר על שיקול הדעת. המצפון קיים, אך הוא מושתק בידי הפחד.
ומכאן – אל תכליתה של העקידה. הציווי איננו מבחן של מוסר, אלא של תודעה ושל חוסן. הקב”ה איננו רוצה בקורבן אדם, אלא באדם המסוגל לעמוד מול יצר הפחד, שלא יישבר גם כשהאימה מציפה את ליבו. רק מי שיידע להתגבר על חרדתו, יוכל לממש את מוסרו גם בשעה של סכנה.
העקידה אפוא איננה ניגוד לוויכוח על סדום, אלא השלמתו. בסדום נדרש אברהם לנסח עקרונות של צדק; בעקידה הוא נדרש להעמיק את יכולת העמידה הדרושה כדי לממשם במציאות. שתי הפרשות משלימות זו את זו: האחת מטפחת את הרגישות המוסרית, השנייה את כושר ההתמדה והנאמנות נוכח האימה.
רק הצירוף של שני אלה יוצר אדם שלם – אדם היכול לשלב מוסר ואמונה, מצפון ואומץ. אברהם, בדרכו הארוכה מפרשת סדום ועד העקידה, הופך מדמות המתדיינת עם הא-ל לדמות המסוגלת לשאת באחריות, גם כשהיא שותקת.
בכך הוא מניח את היסוד לדמותה של האומה הישראלית: עם שנדרש לשלב בין חיפוש האמת לבין נאמנות לאמונה, בין שאלת הצדק לבין עמידה אמיצה נוכח הפחד. אברהם, אבי האומה, מלמד אותנו שהדרך “לשמור את דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט” עוברת דרך המתח, לא דרך ביטולו.
